מערכת COL
|
יום כ"ג כסלו ה׳תשס״ד
18.12.2003
טבח יד החמישה
ר' אשר קדוש היה נער כבן שלוש-עשרה כשכדורי הרצח של חוליית ה'פדאיון' שפרצה לבית-הספר החקלאי בכפר-חב"ד החטיאו אותו בסנטימטרים בודדים * מדריך וחמשה תלמידים - זהו קציר הדמים של אחת מפרשיות הטרור שזעזעו את המדינה.
בכתבה שמתפרסמת השבוע מאת זלמן רודרמן בעיתון 'בקהילה', במוסף 'קולות' מיוחד הנושא את הכינוי "בימים ההם בזמן הזה" - מתפרסמים בעיתון ראיונות עם האנשים והאירועים שעשו את הכותרות בעבר. אחת הכתבות עוסקת ברצח שטבחו המחבלים בתלמידי בית הספר החקלאי בכפר חב"ד בשנת תשט"ז.
ר' אשר קדוש מצביע על החלון ממנו יצאו התלמידים שניצלו
כ"ט בניסן תשט"ז, השעה שמונה בערב. עשרים וארבעה תלמידי בית-הספר החקלאי שזה לא כבר הוקם בכפר הצעיר, כפר-חב"ד, התכנסו בתום יום לימודים ועבודה בשדות לתפילת ערבית של ליל א' דראש-חודש.
הנערים, כמעט כולם עולים-חדשים ממרוקו ומתוניס, החלו להתאקלם בסביבתם החדשה. כל אחד מהם כבר הכיר את מקומו וידע את תפקידו.
המדריך שמחה זילברשטרום, אותו פגשו הנערים רק לפני כשלושה חודשים במרכז הקליטה של 'עליית-הנוער' בירושלים, עמד במקומו הקבוע ליד שולחן המורה – מול דלת הכניסה לחדר התפילה.
התלמידים תפסו חיש את מקומותיהם. גם משה פרץ, עמוס אוזן ואלברט אדרי התיישבו על כיסאותיהם, מול הדלת.
התפילה החלה.
שמחה המדריך נראה שבע-רצון מתפילת התלמידים. המדריך מאיר פרידמן סייע לו.
שעיה גופין, מדריך אחר ב'בית-הספר לנגרות' הסמוך, הצטרף אף הוא באותו ערב לתפילתם. ניסים עסיס ושלמה מזרחי, שני נערים שהגיעו באותו יום מירושלים ונרשמו ללימודים במקום, הצטרפו גם כן לתפילת ערבית. לא היה להם מקום קבוע עדיין והם עמדו ליד שולחן המדריך.
לפני 'שמונה-עשרה' עוד הספיק שמחה להכות על השולחן, כדי להזכיר לתלמידים לומר "יעלה ויבוא". אשר קדוש בן השלוש-עשרה, שעד לפני זמן לא רב שהה עדיין בחיקה החם של משפחתו בקזבלנקה, עשה לו מנהג קבוע - להתפלל 'שמונה-עשרה' בצמוד לכותל המזרח. גם הפעם קם ממקומו, חצה את חלל הדלת ונעמד בקרן דרום-מזרח.
פתאום, באמצע 'שמונה-עשרה', כבה האור. שנייה אחר-כך פילח צרור יריות את שלוות הכפר ואת דומיית התפילה. אחר-כך באו הזעקות והבכיות והדם והחיילים והשוטרים והרבנים ואנשי-הציבור וההלוויות.
בלילות, לאור עששיות
בביתו שבכפר-חב"ד יושב ר' אשר קדוש, מלטף את זקנו הכסוף ונזכר בלילה הנורא ההוא, במה שקדם לו ובכל מה שאירע בעקבותיו.
אשר נולד בקזבלנקה שבמרוקו לשמעון ולציפורה קדוש. אביו היה איש פשוט וירא-שמים שהתפרנס מעבודה בבית-חרושת לייצור תיקים מעור. ימים אחדים לאחר שנכנס אשר למצוות, החליטו הוריו לשלוח ארצה אותו ואת אחיו מאיר, הצעיר ממנו בכשנתיים. "שמור על אחיך הצעיר כעל בבת-עינך", הזהירוהו ההורים.
את חודש כסלו (תשט"ז) בילו אשר ומאיר במחנה קליטה והכשרה של עליית-הנוער בקזבלנקה. לאחר מכן הפליגו באונייה לצרפת. בראשית חודש שבט הגיעו השניים ארצה באוניית 'ירושלים'. בטפסי העלייה שמילאו הוריהם במרוקו נכללה הדרישה לרשום את הילדים למוסד חינוך דתי.
כשבועיים לאחר הגעתם לארץ הופיע במקום צעיר עטור זקן וחייכן שהציג את עצמו כ"שמחה זילברשטרום מכפר-חב"ד". הוא הצליח לגבש סביבו קבוצה של עשרים וארבעה ילדים ונערים.
לאחר תיאום עם הנהלת המקום עלתה הקבוצה על משאית שיצאה בדרכה לכפר-חב"ד. באותו יום, למעשה, הוקם 'בית-הספר לחקלאות'.
"הגענו לכפר-חב"ד בט"ו בשבט", מספר הרב קדוש. "אני עוד זוכר את הסלסלות עם הפירות המיובשים שקידמו את פנינו. עד מהרה התרגלנו למקום ואהבנו אותו. במשך היום למדנו תורה ועבדנו בשדות. גידלנו תפוחי-אדמה, עגבניות, גזר, דלעת ושאר ירקות. כמו כן למדנו עברית. תקופה קצרה חיינו בלילות לאור עששיות, אך כעבור זמן חוברנו לזרם החשמל".
מוטלים בשלוליות דם
כשר' אשר קדוש מגיע לתיאור ליל הרצח, נדמה כי הוא חוזר במנהרת-הזמן ארבעים ושבע שנים לאחור. גופו מתכווץ ועיניו מצטמקות כשהוא נוגע ברגעי הזוועה עצמם:
"מחוץ לביתן שבו התפללנו, במרחק מה מדלת הכניסה, היה ארון-חשמל. אחד המחבלים בחולייה הוריד את מתג החשמל בארון ובאותה שנייה ממש ירה חברו צרור לתוך הכיתה. כל מי שעמד מול הדלת נרצח, חוץ מאחד שרק נפצע. אני עמדתי בפינה הצמודה לדלת ורק בליטה קטנה בקיר הגנה עליי.
"עם הישמע הצרור חשתי בגוף כבד הנופל עליי. זה היה המדריך שמחה שעמד הכי קרוב לפתח ונפל מיד מתבוסס בדמו. היה חושך מוחלט ובמקום השתררה אנדרלמוסיה רבה. זעקות שבר וקריאות עזרה. אותי עניין דבר אחד - אחי הצעיר. 'מאיר! מאיר!', צעקתי ולא קיבלתי תגובה. התחלתי לגשש את דרכי אל המקום המשוער שבו התפלל אחי. בדרכי נתקלתי בילדים פצועים, בשולחנות ובכיסאות הפוכים. סוף-סוף הגעתי אליו. 'מאיר!' אני שב וקורא ורק אז שמעתי את תשובתו. מרוב מתח סטרתי לו וצעקתי עליו: 'מאה פעמים אני קורא לך, למה אינך עונה?!'. 'מאה פעמים אני עונה לך!', אומר לי אחי. רק אז הבנתי כי כתוצאה מהירי שחלף סנטימטרים בודדים מאוזני, נפגעה שמיעתי ולא הצלחתי לשמוע את אחי עונה לי.
"אחר-כך נדלק האור והמחזה שנגלה לעיניים היה פשוט מחריד. המדריך שמחה והתלמידים ניסים עסיס, משה פרץ, שלמה מזרחי ואלברט אדרי – שהתפללו מול הדלת – שכבו מוטלים בתוך שלוליות דם.
"אני הייתי הבוגר בקבוצה והמדריך שעיה הורה לי לצאת עם הילדים הבריאים דרך החלון ולהסתגר בביתן הפנימייה הסמוך. היה חשש כבד שהמחבלים עוד בשטח והם יכולים לשוב ולפגוע. עשיתי כהוראת המדריך וגם נשאנו על כתפינו שני ילדים פצועים. הסתגרנו בתוך ביתן הפנימייה. היינו אחוזי חרדה. חסמנו את הדלת באמצעות מיטות וארונות כדי שאי-אפשר יהיה לפותחה מבחוץ. הוריתי לכולם לשתוק וכך ישבנו בחושך שעה ארוכה. הילדים היו בפאניקה והפצועים גנחו מכאבים. צריך היה כל הזמן להרגיע אותם".
חיכה לפגוש את הוריו
כעבור כשעה הגיעו כוחות הביטחון ואנשי הרפואה. הפצועים הועברו למרכז הרפואי הסמוך, 'צריפין'.
הידיעה על הרצח בכפר-חב"ד פשטה במהירות ועוררה זעזוע במדינה כולה. שרים, אנשי-ציבור ורבנים מכל הארץ באו למקום, כדי להתרשם מהמאורע במו עיניהם וכדי לחזק את רוח התושבים.
בהלוויותיהם של המדריך והתלמידים השתתף קהל עצום. זילברשטרום, עסיס ומזרחי נקברו בהר-המנוחות. השניים האחרים נקברו בעכו ובטירת-הכרמל.
הנער עמוס אוזן שעמד אף הוא מול דלת הכיתה בעת ההתקפה, נפצע קשה מאוד. עמוס עלה ארצה לבדו מתוניס. חבריו ואנשי הכפר שהו ליד מיטתו וסעדו אותו עשרים וארבע שעות ביממה.
הנהלת כפר-חב"ד, בסיוע המדינה, עשו מאמץ להעלות ארצה במהירות האפשרית את שני הוריו. לאחר כחודש ימים הגיעו ההורים לארץ. הם פגשו את בנם ששכב מעורפל הכרה. כמה ימים לאחר מכן נפטר עמוס. "זה היה כאילו הוא חיכה לפגוש בפעם אחרונה את הוריו ואז נפטר", אומר הרב קדוש וצמרמורת אוחזת בו. עמוס אוזן הי"ד נקבר בתל-אביב.
מאז, כאמור, חלפו כארבעים ושבע שנים. הרב קדוש התבגר, פנה לחינוך ושימש עשרות שנים בהוראה בכמה בתי-ספר בארץ. גם אחיו הרב מאיר קדוש פנה לחינוך והוא משמש כיום כרב בית-ספר תיכון.
לימים שב ר' אשר קדוש ל'בית-הספר לחקלאות' (שבינתיים צמחו לצידו מגמות נוספות והוא הפך ל'בית-הספר למלאכה') – שם שימש מורה ומחנך למעלה מעשר שנים.
הרצח הראשון – בליל הנר החמישי
כפר-חב"ד הוקם בקיץ שנת תש"ט על-ידי רבי יוסף-יצחק שניאורסון זצ"ל, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש. שבעים משפחות של חסידים, רובן פליטות רוסיה, מצאו נחלה ביישוב הערבי הנטוש 'ספריא' השוכן על אם-הדרך בין ראשון-לציון לרמלה.
בשלב ראשון התפרנסו רוב המתיישבים מעבודות מפרכות הקשורות בהכשרת הקרקע וביצירת תשתית חקלאית. בהמשך החלו להיבנות במקום מוסדות חינוך לילדי הכפר ואף לצעירים מבחוץ, בעיקר מן העלייה הגדולה מארצות ערב.
כארבע שנים לאחר ייסוד הכפר, בשנת תשי"ד, מוקם 'בית-הספר לנגרות' הקולט בני-נוער מתוניס, מרוקו, תימן ועוד. שנה לאחר מכן מוקם בסמוך לו 'בית-הספר לחקלאות'. גרעין התלמידים הראשון הם קבוצת ילדים דתיים שעלתה ארצה במסגרת עליית-הנוער. רצח המדריך וחמשת התלמידים פוקד את המוסד חודשים אחדים לאחר הקמתו.
אולם זה איננו מקרה הרצח הראשון המכה בתושבי הכפר המתהווה. קצת למעלה משנה קודם לכן, בליל הנר החמישי של חנוכה תשי"ד, נרצח בפרדס הסמוך לכפר, הבחור ישראל-אריה דוברוסקין הי"ד. דוברוסקין, תושב חיפה כבן עשרים ותלמיד ישיבת חב"ד בלוד, שימש בלילות מדריך ב'בית-הספר לנגרות'. מדי ערב נהג לחצות ברגל את הפרדסים המפרידים בין לוד לכפר-חב"ד. גופתו נקובת הכדורים התגלתה רק חמשה ימים לאחר הירצחו. עקבות הרצח הובילו אל חוליית 'פדאיון', ארגון טרור שחבריו שוטטו ופעלו באזור הכפר.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
