מערכת COL
|
יום י"ט אב ה׳תשס״ג
17.08.2003
לאן נעלמו "ארבע אמהות"
השבוע דווח בתקשורת על מותו הטראגי של הנער חביב דדון הי"ד ופציעתם של חמשה אזרחים נוספים מפגזי החיזבאללה. בשעה זו הכל שותפים לשיח הציבורי על דרכי התגובה אותם יש לנקוט. ואני דווקא חיפשתי לשמוע מה אומרים הארבע אימהות.
לא, לא אמהותיהם של פצועי הפיגוע (-אותם אכן שמענו), אלא ארבעת האימהות מ"ארגון ארבע אימהות". הארגון זכור לכולנו כמי שעמד בחזית המאבק ליציאת צה"ל מלבנון. על פי שיטתו צה"ל יכול להגן על תושבי גבול הצפון מבלי לשהות בדרום לבנון תוך סיכון חיי החיילים.
לא רק את קולם ראוי לשמוע, אלא גם חובה להעמידם בראש המערכה הציבורית להובלת התגובה החריפה הנדרשת.
למה דווקא הם? כמה סיבות טובות לדבר, הם שגילו במשך תקופה ארוכה יחס חנון ורחום לחיי אנוש. הם ש(וודאי) עסקו יותר מכל אזרח אחר בפתרון לבעיית ה"יום שאחרי" יציאת צה"ל מלבנון. והעיקר, הם שהצליחו להוביל את המהלך שהוביל לתוצאות הטרגיות השבוע, הם אלו גם שמצפונם אמור לא להניח להם עד שיבוא ביטחון מלא לתושבי הצפון. הם ורק הם צריכים לפעול.
אבל כידוע תמימות היא עד גבול מסוים. כולנו יודעים שאת הארגון הזה לא נשמע מעל גלי האתר, וזאת כנראה משום שחיי האזרחים בקרית שמונה ובגליל חשובים פחות מה"כיבוש".
חושבני שבהחלט ניתן לומר שעוד לא קמה תנועה עממית שכה הזיקה לעם ישראל כמו "ארבע אמהות". עתידין אנשיה ליתן את הדין על שהצליחו להכניס את כל תושבי הצפון בסכנה ממשית יומיומית.
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
1 תגובות
1.
מי כתב
כ' אב ה׳תשס״ג
את המאמר הזה?
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
