אלף ילדים ברכבת אווירית

חדשות

רדיו COL הכל

חב"ד בישראל

חב"ד בעולם

כינוסים ואירועים

קהילות

בחצרות קדשינו

שמחות אנ"ש

יוצאים לשליחות

נשות חב"ד

ברוך דיין האמת

בעולם החרדי

חדשות כלליות

לילדים

מדורים

COL צעיר

צרכנות הכל

מזון

מראות קודש

שיעורי וידאו הכל

הרב אשר גליס

הרב יואב אקריש

הרב יוסי ג'ייקובסון

הרב יחזקאל סופר

הרב שבתי סלבטיצקי

הרב מאיר אשכנזי

הרב עקיבא גולדשמיד

הרב מיכאל טייב

הרב זושא וולף

הרב שמואל בוטמן

הרב אליעזר ברוד

הרב שניאור אשכנזי

היסטוריה הכל

מסמכים היסטוריים

זכרון להולכים

היו ימים

מגזין שבועי הכל

שמעו ותחי נפשכם

הרב שמואל רסקין

הרב מנחם דוברוסקין

הרב קלמן ווינפלד

ר' מרדכי רוט

הרב נחמיה וילהלם

רגע של חכמה

הרב אלי וולף

הרב זלמן וישצקי

הרב שמעון אייזנבך

עלונים ותשורות

תורני הכל

הלכה ומנהג

מדף הספרים

שיעורים והרצאות

כתב יד קודש

דעות ואקטואליה

שאל את המומחה

לאם ולבית

לילדים

מחשבים וטכנולוגיה

כלכלה

אוכל

בריאות

מוזיקה

רכב ותחבורה

פרויקטים

כינוס השלוחים העולמי הכל

תשפ"ד

תשפ"ג

תשפ"ב

תשפ"א

תש"פ

תשע"ט

תשע"ח

תשע"ז

תשע"ו

תשע"ה

תשע"ד

תשע"ג

תשע"ב

תשע"א

תש"ע

תשס"ט

תשס"ח

תשס"ז

תשס"ו

תשס"ה

תולדות כינוס השלוחים

חלוצי השליחות

"מהפכת השליחות"

תשרי בליובאוויטש הכל

תשרי תש"פ

תשרי תשע"ט

תשרי תשע"ח

תשרי תשע"ז

תשרי תשע"ו

תשרי בליובאוויטש תשע"ה

תשרי בליובאוויטש תשע"ד

תשרי בליובאוויטש תשע"ג

חנוכה הכל

חנוכה תשע"ט

חנוכה תש"פ

י"ט כסלו

ג' תמוז הכל

תשע"ט

בחירות הכל

בחירות תשע"ט

בחירות תשע"ה

בחירות תשע"ג

בחירות תשס"ט

אירועים היסטוריים הכל

פטירת הרב אשכנזי

ערוץ ההתנתקות

טבח בבית-חב"ד

זיכרונות הרבנית חנה

סיכומי שנה

סדרות מיוחדות הכל

מבוא לחסידות חב"ד - הרב זושא וולף

מאחורי מסך הברזל

סיפורים מכלי ראשון

חלוצי השליחות

תגיות

COL צעיר

פרסומי

שיעורים והרצאות

חנוכה

אנשים

נושאים

מקומות

מושגים

מוסדות וארגונים

רדיו COL

מערכת COL | יום כ"ז שבט ה׳תשס״ד 19.02.2004

אלף ילדים ברכבת אווירית

זלמן רודרמן

מוסף 'קולות' של עיתון 'בקהילה' יצא השבוע בפרויקט מיוחד לציון 25 שנה למהפכה באיראן * העיתון מביא את סיפורה של הקהילה היהודית באיראן, היהודים שנמלטו מאיראן וסיפורם של בחורי ישיבה חב"דיים מארה"ב שבאו לטהרן ללמד תורה ולהפיץ יהדות בקרב בני הקהילה, ומצאו עצמם לפתע עדים למהפכה החומייניסטית המתחוללת מול עיניהם. מתחת לאפם של אנשי 'משמרות המהפכה' מחולצים כ-1000 נערים ונערות יהודיים לארצות-הברית, שם הם נקלטים במוסדות חינוך שקמו והיו כמעט בן-לילה * זלמן רודרמן חושף לראשונה כיצד הפכה רשימת שמות תמימה של בני-נוער למערכת אדירה של חילוץ והצלה מאיראן הבוערת

הרב יוסף רייטשיק (משמאל) והרב הרצל אילוליאן (מימין) עם קבוצת נערים במנהטן

טבת תשל"ט. אנדרלמוסיה ברחובות איראן. מה שהחל כמה חודשים קודם לכן כגל של תסיסה עממית שקטה נגד השלטון, הופך להפגנות-ענק אלימות. זרעי המרי שנזרעו וטופחו בדבקות ובעקשנות על-ידי חומייני, נובטים עתה ומצמיחים מהפכה של ממש. מאות אלפי גברים חובשי תרבושים ונשים שפניהן מכוסות בצ'אדור המסורתי (רעלה) יוצאים לרחובות טהרן הבירה, קום, איספאהן וערים נוספות, ומניפים כרזות הקוראות לסילוק השלטון הפרו-מערבי במדינה. בגרונות ניחרים צווח ההמון סיסמאות גנאי כנגד השאח וכנגד אמריקה, ישראל וכל שאר הדברים המסמלים בעיניהם את התגלמות הרוע. תמונות השאח, מוחמד רזא, שאך לפני זמן מה עיטרו כל בית וכל חנות, הוסרו מן הקירות ואת מקומן תופסות עתה תמונותיו של המנהיג השיעי הגולה. דברים שעד לא מכבר איש לא העז אפילו ללחוש, גם לא בחדרי-חדרים, נצעקים עתה בקולי-קולות, בלי כל מורא ופחד. צבא השאח, על כמיליון חייליו, הורג ופוצע בהמון המפגין, אך אינו מסוגל להכניעו. המהפכה באיראן נשלמת בחודש שבט, לאחר שהשאח ובני משפחתו יוצאים לגלות במצרים ו חומייני שב לאיראן ומתקבל כמנצח על-ידי ההמון המשולהב. נאמני השאח נתלים על עמודים גבוהים בכיכרות הערים ואת מקומם ליד הגה השלטון תופסים כוהני הדת. שלטון האייטוללות יוצא לדרכו ומפיל את חיתתו על כל מי שאיננו מפגין הזדהות או שמעז לסטות קמעה מחוקי הדת ומן הנורמות התרבותיות החדשות. ובתוך כל התוהו ובוהו הזה מגיעים לנמל התעופה 'מאהבד' בטהרן למעלה מ-200 נערים יהודיים כשבידיהם דרכונים, כרטיסי טיסה וויזות לארצות-הברית, לצד מסמכים המאשרים את מטרת הטיסה - 'רכישת השכלה'. בהתאם להנחיות המפורטות שקיבלו מראש, נמנעים הנערים מלהתגודד או אפילו לשוחח זה עם זה. "עליכם לנהוג כאילו אתם זרים לגמרי זה לזה ולהימנע בכל דרך מלהסגיר את העובדה שמאחורי הטיסה עומד ארגון כלשהו", שיננו באוזני הנערים, חזור ושנן, הרצל ומשה, שני תלמידי ישיבת חב"ד מניו-יורק, שהגיעו לאיראן לפני קצת יותר מחצי שנה ומאז הספיקו לטוס במסלול ארה"ב-איראן כבר כמה פעמים. הילדים עוברים את ביקורת הגבולות תחת עיניהם הנוקבות של אנשי המהפכה, נאלצים להתמודד עם מטר שאלות מציקות ולהשיב עליהן באופן שלא יעורר חשד. משה והרצל, משקיפים על הנערים מרחוק, רואים ואינם נראים, נושאים תפילה חרישית לקב"ה שדבר לא ישתבש ברגע האחרון. הבדיקה עוברת בשלום והילדים ממהרים להתערות בין שאר הנוסעים. אט-אט הם תופסים את מקומותיהם במטוס. המתח עדיין רב. ורק כאשר המטוס מתניע את מנועיו, מסיים את מרוצו על המסלול וממריא לדרכו - אפשר לנשום לרווחה. ובכל זאת, איך ייתכן כי שוטרי הגבול אינם קושרים בין כל-כך הרבה ילדים היוצאים לארצות-הברית בטיסה אחת? איך לא התעורר חשדם כי מאחורי 'טיסת הלימודים' ההמונית הזו יש יד מכוונת אחת? נראה כי תפילתם של הרצל ומשה אכן נענתה. מקווה אחד, שני שוחטים הסיפור כולו החל חצי שנה קודם לכן, בשלהי שנת תשל"ח. הרצל אילוליאן, תלמיד ישיבת חב"ד בברוקלין מבקש לנצל את חודשי הקיץ, תקופה שבה רבים מבני הישיבות בארצות-הברית נוהגים לשהות בהרים ולשלב נופש עם לימודים, כדי לצאת לאיראן ולהפיץ תורה ויהדות בקרב יהודיה. הרצל עצמו נולד באיראן ובילדותו היגרו הוריו לאיטליה. אחיו הגדול של הרצל עדיין מתגורר בטהרן. כבר שנים שהוא משתוקק לחזור לשם כדי לפעול ולחזק את חיי התורה בארץ הולדתו. אולם עד כה הדבר לא הסתייע בידו. במשך כמה שנים הסתפק הרצל במשלוח ספרי קודש וחומר הסברה ביהדות - לאיראן. כעת הנסיבות מאפשרות לו זאת. ההחלטה הסופית לצאת לאיראן מתקבלת רק לאחר קבלת ברכת הדרך של כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל. "מכאן והלאה העניינים התפתחו במהירות", נזכר הרב הרצל אילוליאן, כיום רב ופעיל בקהילה הפרסית הגדולה בלוס-אנג'לס. "למשימה הצטרף הרב שלום הכט, שכבר אז כיהן כרב הקהילה הפרסית בקווינס. אף-על-פי שאני פרסי במוצאי והוא לא, הרב הכט הכיר את אורחותיהם של יהודי איראן טוב ממני, מפני שהוא כבר עבד איתם במשך שנים. "בראש-חודש מנחם-אב תשל"ח (1978) נחתנו בטהרן. בשלב ראשון היה עלינו ללמוד ולהכיר את תמונת המצב, בטרם נגבש דרך פעולה. במבט ראשון ושטחי מצאנו קהילה יהודית פורחת. הרבה בתי-כנסת וכולם מלאים במתפללים המגדירים עצמם כ'מסורתיים'. אך כשקילפנו קצת את המעטפת החיצונית גילינו יהדות רדודה ביותר, בורות רבה ואנשים היודעים מעט מאוד על יהדותם. "בכל טהרן כולה, למשל, פגשנו רק שני יהודים שומרי מצוות שעסקו בשחיטה כשרה. בכל העיר הגדולה, על עשרות אלפי יהודיה, מצאנו מקווה-טהרה אחד בלבד. "נפגשנו עם רב הקהילה, הרב ידידיה חכם שופט, ועם ראש הקהילה, שקיבלו אותנו במאור-פנים ושמחו מאוד על העזרה שהצענו להם בחיזוק היהדות. הם גם ערכו לנו סיור הכרות בשכונות העוני של העיר, שם נמצא 'הגטו היהודי', ובאזורים המפותחים שבהם מתגוררים המבוססים יותר מקרב הקהילה. "בשבת הראשונה ביקרנו בבית-הכנסת הגדול 'אבעל שאמי' שהכיל כ-1200 מושבים, כולם מלאים. השמענו דברי חיזוק באוזני המתפללים. הרב הכט דיבר באנגלית ואני תרגמתי את דבריו לפרסית. המשכנו גם בביקורים בבתי-הכנסת 'חורסני' ו'יוסיאן'. בכל מקום התקבלנו בכבוד רב ובאדיבות". תולים 'כופרים' בכיכרות "בימים הבאים למדנו על בעיות החינוך היהודי של בני הקהילה. חוץ מבית-הספר 'אוצר התורה', כל שאר בתי-הספר היהודיים (ואלה שקראו לעצמם 'יהודיים'), הקדישו רק שעה אחת ביום ללימודים יהודיים, אשר כללו קצת תנ"ך, קצת עברית וקצת דקדוק. מעטים מבין התלמידים ידעו מה זו כשרות, מהי משמעות שבת כהלכתה, ועוד מושגי יסוד כיוצא באלה. מסגרת ישיבתית כלל לא הייתה קיימת בטהרן. החלטנו כי זו משימתנו - לאסוף צעירים בגיל ישיבה ולהקים להם מסגרת תורנית רצינית. פנינו להורים והתחלנו לשכנע אותם לשלוח את בניהם לישיבה שנקים". לאחר כשבועיים חזר הרב הכט לניו-יורק, משאיר את אילוליאן בשטח. לתמונה נכנס תלמיד ישיבה נוסף, יוסף רייטשיק, יליד קליפורניה, שכבר ביקר ופעל בעבר באיראן ואף יצר קשרים טובים וחמים עם גורמים משפיעים בקהילה. הרב יוסף רייטשיק, שיד ההשגחה יעדה אותו, כפי הנראה, למפעלים הקשורים בהצלת ילדים, מנהל זה למעלה מ-10 שנים את פרוייקט 'ילדי צ'רנוביל' של צעירי-חב"ד בישראל. בשיחה איתנו הוא שב אל הימים ההם ומתאר את השתלשלות הדברים: "הוזעקתי על-ידי חברי הרצל אילוליאן לבוא ולסייע לו בצעדיו הראשונים בטהרן. הגעתי כשבמזוודתי מלאי של אוכל כשר למהדרין, לשבוע ימים. למעשה נשארתי בטהרן כמעט חודש וחצי, עד ערב ראש-השנה, שבמהלכם האוכל תם ואני נאלצתי להתקיים בתנאים של דיאטה חריפה... אבל זה לא היה העיקר. "ביום שבו נחתתי בטהרן, באמצע חודש מנחם-אב, נערכה במרכז העיר בפעם הראשונה הפגנה של כמיליון אזרחים, נגד השאח. בדיעבד יש טוענים כי ההפגנה זו סימנה את נקודת-המפנה במצב, אשר בסופו-של-דבר הוביל להפיכה. "התחלנו לאסוף צעירים וללמדם תורה. במקביל פתחנו במסע של ביקורי-בית, כשאנו משוחחים עם בני הבית על התחזקות בשמירת שבת, בהקפדה על כשרות, בקביעת עיתים לתורה, ובמצוות נוספות. היו ברשותנו מזוזות כשרות והשתדלנו לקבוע אותן על כמה שיותר פתחים שהמזוזות עליהן נבדקו על-ידינו ונמצאו פסולות או שמלכתחילה לא היו עליהן מזוזות. "המצב במדינה הלך והתלהט והתחיל להיות מסוכן לצאת החוצה. הרחובות היו מלאים בהמון פרוע שאחז בנשק. בכיכרות תלו 'כופרים' ו'בוגדים' למיניהם. אנשי 'משמרות המהפכה' היו עוצרים אנשים ברחוב ושואלים: 'מי אתה? בהאי?' (בן לדת שנוסדה בפרס לפני כ-150 שנה) ומיד תולים אותו. בהאי הוגדר על-ידי חומייני ככלב. 'מי אתה? פקיסטני? לקחת מאיתנו מקומות עבודה!' ותולים אותו". מכשירים את הקרקע פחד אחז ביהודי איראן. עשירי הקהילה החלו מגלגלים רעיון של הוצאת ילדיהם אל מחוץ למדינה. הם ביקשו מאילוליאן ורייטשיק לסייע להם בכך. עד מהרה התגבשה קבוצה של כמה עשרות נערים ונערות, שהוריהם יכלו להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לשלוח אותם לארצות-הברית. "שמחנו לסייע להם, משתי סיבות", אומר רייטשיק. "ראשית, ברמה הפשוטה של עזרה ליהודים במצוקה. שנית, קיווינו לדאוג לכך שהנערים והנערות יזכו בארצות-הברית לחינוך יהודי-דתי ולא יישלחו למוסדות ציבוריים שבהם רבה ההתבוללות". בערב ראש-השנה שבו אילוליאן ורייטשיק לניו-יורק, כדי להכשיר את הקרקע לקליטת הנערים בארצות-הברית. בשלב זה, אפוא, מדובר על קבוצה מצומצמת של כמה עשרות בני עשירים. איש לא חשב, עדיין, בממדים של 'פרויקט' ושל 'מפעל הצלה'. "התחלנו לחפש לנערים ולנערות שיבואו, מסגרת חינוכית קיימת, שתתאים לקליטתם", אומר הרב רייטשיק. "בכל מקום ומקום נשאלנו על-ידי מנהלי המוסדות שאלה אחת פשוטה: 'הם דוברים אנגלית?'. התשובה על כך הייתה שלילית ומנהלי המוסדות דחו אותנו. 'איך אתם רוצים שנלמד ונחנך ילדים וילדות בלי שפה משותפת?', טענו". עד מהרה הגיעו כל הנוגעים בדבר למסקנה שלפיה אין מנוס מלהקים מוסד חדש, במיוחד עבור נערים ונערות אלה. אביו של הרב שלום הכט, הרב יעקב הכט, מראשי 'ועד מקימי ומגיני החינוך הכשר' (ארגון שהוקם זמן-מה לאחר בוא האדמו"ר הריי"צ זצ"ל מליובאוויטש לאמריקה, במטרה לבסס את החינוך היהודי ביבשת ולהילחם בתופעת ההתבוללות), הוכנס בעבי הקורה והסכים לקבל על עצמו את הנטל הכלכלי הכרוך בהקמת המוסד. אילוליאן: "בחול-המועד סוכות חזרתי לטהרן כדי להכין את הקבוצה ולהסדיר את העניינים הטכניים לקראת בואה לאמריקה. כל ילד היה צריך לקנות כרטיס טיסה לארצות-הברית ואנחנו דאגנו לוויזות. את הוויזות קיבלנו באיראן עצמה, על-ידי הקונסול ריצ'רדסון". בראש-חודש כסלו תשל"ח נחתה בנמל התעופה 'קנדי' בניו-יורק קבוצת הנערים. החלק הראשון של הפעולה, הסתיים בהצלחה. כעת הייתה המשימה, לקלוט אותם באופן טוב. אילוליאן נשאר באיראן. מיום ליום הפך המצב בטהרן להיות מפחיד יותר ויותר. "אנשי 'משמרות המהפיכה' השתוללו ברחובות", מספר הרצל. "הם שרפו מכוניות, בזזו חנויות, ירו בעוברים ושבים שנחשדו על-ידם בנאמנות לשאח. לא-פעם אירע שהלכתי ברחוב ולפתע נקלעתי למהומה שכזו. פעם אחת הציתו לידי מכונית ואני הרמתי רגליים וברחתי כל עוד רוחי בי. ברחובות בערה כל הזמן אש. מכוניות ובתים הובערו. הם קראו לזה 'פנטזייה' (בהווי הערבי, כינוי לשיכרון-חושים, למלחמה וליריות בכלי נשק)". קונים בתים כמו בסופרמקט המפנה הגדול אירע כחודשיים לאחר מכן. "באחד מלילות חודש שבט, בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, צילצל הטלפון בבית הוריי", מספר הרב שלום הכט. "על הקו היה ראש הקהילה בטהרן, דוד שופט. הוא נשמע נואש כמעט. 'הרב הכט!', זעק שופט, 'אתם חייבים לעזור לנו עם הילדים שלנו. מחיילים את בנינו, מתנכלים לבנותינו, זה נעשה מסוכן יותר ויותר מרגע לרגע. ממש אי-אפשר לצאת מהבית!' "אבי ז"ל שאל אותו: 'בכמה מדובר?', והוא ענה: 'בכמה שיותר'. אבי אמר: 'אבל היכן אתה רוצה שאשכן את כולם, היכן ילמדו?!' ראש הקהילה לא היה מוכן לשמוע 'לא'. 'הרב הכט', אמר, 'אני שולח את הילדים לארצות-הברית, ויהי מה. אם תקבל אותם בשדה-התעופה עם אשרות כניסה חוקיות, מה טוב. ואם לא, ארצות-הברית תשלח אותם חזרה לאיראן הבוערת'... "הבנו כי המצב באמת מסובך ומוכרחים לשנות מבט על כל העניין כולו ולהיכנס תכף ומיד לפעולה. העניין הובא לפני הרבי, שמיהר להשיב לנו: 'עשו הכול כדי להוציא כמה שיותר ילדים'. לפתע הבנו כי לרשימת השמות שהכינונו בטהרן לפני כמה חודשים, כדי לחזק את החינוך היהודי בקרב בני-הנוער, יש עכשיו תפקיד שונה לגמרי. פתאום תפסנו שזוהי רשימה של חילוץ והצלה! ואמנם בפועל, במרוצת החודשיים וחצי הבאים – בין שיחת הטלפון הלילית הבהולה של דוד שופט לבין חג הפסח באותה שנה – קלטנו עוד כ-700 נערים ונערות!". אולם בל נקדים את המאוחר. אילוליאן שלח מטהרן רשימה של מאות שמות ובניו-יורק החלו להכין לכל ילד טופס של בקשה לוויזה. במקביל הופקדו הרב שלום הכט ויוסף רייטשיק על הכנת תוכנית לקליטת מאות הנערים. הרב רייטשיק: "הרב יעקב הכט ז"ל נתן לנו אור ירוק, מבחינה כלכלית, ואנחנו פתחנו במבצע בזק לאיתור בתים. אף שעוד לא ידענו כמה נערים יבואו, ברור היה לנו שמדובר במאות וזה לא עניין של מה-בכך. לכולם צריך יהיה לספק פנימייה, כיתות לימוד, חדר אוכל – וכל זאת, כמובן, לבנים ולבנות בנפרד. התחלנו לרכוש בניינים כפי שעושים קנייה בסופרמרקט. עוד בניין ועוד בניין ועוד אחד"... הרב אילוליאן: "אצלינו בטהרן הבלגן היה גדול. קיבלנו את הטפסים מניו-יורק והיינו צריכים להתאים אותם ולתקנם לפי השמות והפרטים המדויקים של הילדים שהצליחו להתארגן לטיסה. ימים ולילות שקדנו על המלאכה". הקבוצה הראשונה יצאה לדרך בראשית חודש אדר ולאחריה באו קבוצות נוספות. "בעיות רבות התעוררו מיד עם בוא הנערים לאמריקה", אומר הרב הכט. "בגלל ההיקף של המבצע ובשל התיקונים הרבים שנעשו בניירת של הנערים, משטרת הגבולות בשדה התעופה חשדה בתחילה כי מדובר בטפסים מזויפים וכי הנערים הם טרוריסטים איראניים המבקשים לחדור לארצות-הברית... בעיה נוספת הייתה כאשר נדרשנו להוכיח שלכל נער ונערה יש תומך כלכלי. אנחנו מצידנו סיפקנו לכל אחד מהם אישור כי בית-הספר שלנו, שלמעשה עוד לא קם... מקבל עליו אחריות מלאה לכל צרכיו. אילו מישהו היה טורח לבדוק את קופתנו, הוא היה מגלה עד מהרה כי מדובר בהתחייבות של רצון טוב בלבד, ללא שום ביסוס כלכלי..." דור שני בדרך התורה בקבוצות הראשונות נחתמו אישורי הכניסה לארצות-הברית על-ידי הקונסול בטהרן. אך מאוחר יותר, שיבשו אנשי 'משמרות המהפכה' את עבודת השגרירות האמריקנית ואי-אפשר היה להנפיק בטהרן ויזות לארצות-הברית. עובדה זו הקשתה על המארגנים מאוד, משום שהחוק בארצות-הברית קובע כי אין לקבל ויזה לארצות-הברית על אדמת אמריקה, אלא רק במדינת המוצא. המארגנים נאלצנו אפוא להטיס את הילדים למדינות שונות באירופה, כדוגמת איטליה ואנגליה, שם הם המתינו לפעמים שבוע ושבועיים עד לקבלת הוויזות דרך הקונסוליות המקומיות. "באותם ימים הערים הממשל האמריקני קשיים רבים בפני כל מבקשי הוויזות", מתאר אילוליאן את המצב. "מבחינה סטטיסטית, רק אחד מתוך עשרה שביקשו להיכנס לארצות-הברית קיבל ויזה. אנחנו היינו זקוקים בכל פעם למאות ויזות וידענו שאין לנו אפשרות לוותר אף לא על ויזה אחת; היה ברור לנו כי כל הנערים ללא יוצא מן הכלל מוכרחים לקבל אשרות כניסה! הבנו כי בצינורות המקובלים אין לנו שום סיכוי להשיג זאת. ברוך ה' הצלחנו להגיע לחלונות הגבוהים, ולאחר שהסברנו במה דברים אמורים, אושרו לנו כל הבקשות. זה היה דבר חסר תקדים. "מעניינת עוד יותר היא העובדה כי מאוחר יותר, כאשר הנשיא רונלד רייגן קיבל החלטה שלא לקלוט עוד אזרחים מאיראן, בגלל המתיחות והעוינות העצומה שנתגלעו בין שתי המדינות, צורף להחלטה סעיף שציין במפורש כי זו אינה כוללת את 'הילדים בפרויקט של הרב הכט'...". לאחר חג הפסח הגיעו עוד שתי קבוצות ובסך-הכול הוצאו במסגרת פרויקט ייחודי זה למעלה מ-1000 נערים ונערות. כאן החל פרק חדש של קליטת כל הפליטים הצעירים. "תהליך קליטתם של הנערים והנערות והטיפול בהם לא היה קל יותר מאשר הוצאתם מאיראן", מספר הרב רייטשיק. "הקמנו מאפס מערכת פנימייתית חינוכית שלמה לכ-1000 בני-נוער ונקל לשער מול איזה קשיים עמדנו. זאת בנוסף לקשיי התקשורת בינינו לבין התלמידים, שהרי לא כל מורה ולא כל מחנך יכלו לבוא וללמד את הילדים. אולם הקב"ה עזר ואט-אט התגברנו על כל הקשיים והצלחנו לענות על כל הצרכים". סוף דבר: בתוך כמה שנים הגיעו לארצות-הברית רבים מהורי הנערים, אשר הצליחו לצאת מאיראן בדרכים שונות ומשונות. ההורים לקחו אליהם את ילדיהם ועברו להתגורר במקומות שונים. קצתם אף עלו לארץ. את הילדים הללו, שבינתיים צמחו והיו לאנשים בעלי משפחות, אפשר למצוא כיום פזורים בכל רחבי ארצות-הברית והעולם. להערכת הרב יוסף רייטשיק, לפחות כ-100 מתוכם הינם יהודים יראים ושלמים, אשר כבר הקימו דור שני של בנים ובנות ההולכים בדרך התורה. חלקם הפכו בעצמם לפעילים בשדה היהדות, והם פועלים כיום לקירוב לבבות נוספים לתורה ולמצות. מהפכה בשידור חי - עדות ראייה של נער בן שלוש-עשרה הרב יוחנן מנצורי, כיום פעיל נמרץ בקהילה היהודית הפרסית בלוס-אנג'לס, הוא אחד הנערים הניצולים שהובאו על-ידי חב"ד לארצות-הברית. על מה שאירע באותם ימים, מספר מנצורי מזווית ראייה של נער בן שלוש-עשרה: "המצב היה גרוע. אנשי המהפכה עשו ככל העולה על רוחם וברחוב התנהלה מלחמה של ממש בינם לבין צבא השאח. על-אף גילי הצעיר, הבנתי היטב את הסכנה ופחדתי. יום אחד שמעתי על קבוצת נערים המתארגנת לצאת ללימודים בארצות-הברית. באתי הביתה והצעתי להורי לצרף אותי לקבוצה. התברר לי כי הם כבר שמעו על כך קודם לכן. לאחר התלבטות תמכו הורי ברעיון. "נכנסתי לרשימה אצל הרב אילוליאן והמתנתי לטיסה של הקבוצה הבאה. תקופת ההמתנה הייתה גם התקופה הקשה ביותר במדינה. ימים של תוהו ובוהו ממש. בתי-הספר נסגרו למשך שבועות רבים. המסחר, התעבורה – הכול היה מושבת. היינו סגורים בתוך הבית. בינתיים חומייני שב לאיראן ותפס את השלטון. מול חלון ביתנו התחוללו קרבות מאסף בין אנשי המהפכה לבין צבא השאח. "מה שלא ראיתי בעיניים, שמעתי ברדיו. באחד הימים הודיע לפתע הקריין כי המלחמה הגיעה כבר לרחוב פהלווי, רחובה הראשי של העיר, וכי עד סוף הלילה יוכרעו הקרבות ויתברר מי ניצח. אנחנו גרנו מול רחוב פלהווי והפחד בבית היה גדול. הרגשנו כמו בתוך שדה-קרב. "פתאום השתרר שקט וכעבור כמה שניות נשמעו באולפן השידור חייליו של חומייני. זה סימל את סופו המוחלט של שלטון השאח ואנו חזינו בשידור-חי את המהפכה בהתרחשותה. "למחרת אבא אמר שמוכרחים לעזוב את העיר. בדיוק אז הגיעה הבשורה מהרב אילוליאן כי הכול הסתדר ובעוד כמה ימים תצא הקבוצה שלי לארצות-הברית. "מצד אחד, הייתה שמחה בלב על יציאתי הקרובה מארץ הדמים. מצד שני, היו גם לא מעט חששות ופחדים. בבית-הכנסת התנהלו כל הזמן ויכוחים אם מותר או אסור להניח לנו הילדים לצאת בקבוצות, כי יציאה כזו עלולה לחשוף אותנו ולהמיט אסון לא רק על עלינו, אלא על כל הקהילה כולה. "מתברר שגם מארגני הקבוצות הביאו בחשבון את הסיכונים הללו ונתנו לנו הוראות בהתאם. ראשית, התבקשנו לבוא לשדה-התעופה, ביום הטיסה, בארבע בבוקר, כשהשדה עדיין ריק מאדם. שנית, הורו לנו לרכוש כרטיס טיסה הלוך-ושוב, כדי לצמצם את מידת החשד בנו. אם יחקרו אותנו, אמרו לנו המארגנים, עלינו לעמוד בתוקף על גרסתנו ולטעון כי אין בינינו שום קשר. "בבוקר הטיסה הגעתי עם הוריי לשדה-התעופה בשעה שלוש לפנות בוקר. היינו שם יותר מ-200 נערים, עם הוריהם. ממוצע הגילאים של הנערים היה 12. פתאום בה מישהו וחילק לכולנו ספר קטן, שרק מאוחר יותר נודע לי כי זהו ספר ה'תניא'. "בחוץ שרר עדיין חושך מוחלט. שדה-התעופה היה ריק כמעט לגמרי. הייתה התרגשות גדולה בלב. אני זוכר גם את הצער העמוק כתוצאה מן הפרידה מההורים. היה ברור לנו שאנחנו יוצאים שלא על-מנת לחזור".