מערכת COL
|
יום ט"ו טבת ה׳תשס״ד
09.01.2004
'מעריב' על החיים היהודיים ברוסיה
במוסף 'סושפבוע של העיתון 'מעריב' מתפרסמת כתבה נרחבת על החיים היהודים ברוסיה, על העולים החדשים ששבים חזרה לרוסיה לאחר שעלו לישראל, ועל פעילות השלוחים במדינות חבר העמים. קטעים נבחרים מהכתבה ב'בכתבה מלאה'.
אולם בית-הכנסת הגדול ב'מרינה רושצ'ה' * צילום: אשר ליצמן
לפני כשלושה שבועות התאספו כ-200 יהודים מוסקבאים בקור של מינוס עשר מעלות כדי להדליק נר שני של חנוכה במרחק יריקה מהקרמלין. על הבמה שהוכנה באותו אחר צהריים נעמדו עם רדת החשיכה נכבדי העיר, בהם רב איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה ובחבר העמים, ברל לזר, וראש עיריית מוסקבה, יורי לושקוב. מסביבם נצנצו אורות חג המולד שהתמזגו עם אורות החנוכייה, כאילו אין חיבור טבעי מזה בין עצי האשוח למנורת השמן. מי יודע, אולי סנטה קלאוס חובש כובע גרב כדי לכסות על כיפה שחורה. המוזמנים לטקס הדלקת הנרות היו כמה מאות מיהודי מוסקבה, שבאו לנפנף ביהדותם שהסתתרה 70 שנה בבוידעם מחשש שימצאו את עצמם על המטוס הראשון לסיביר,ועוד כמה שנים - שנות שלטונם של גורבצ' וב וילצין - בצל גלי אנטישמיות גבוהים יותר וגבוהים פחות שתורגמו לעלייה חסרת תקדים למדינת היהודים.
המספרים ידועים: כ-1.2 מיליון יהודים עלו לישראל ב-14 השנים האחרונות, רובם המכריע בשני גלי עלייה מאסיביים בראשית שנות התשעים ובאמצען. עלייה זו שינתה את פניה של ישראל, טענה את הכלכלה הישראלית במאות אלפי שעות ידע ועבודה, הגדירה מחדש את המונח "ישראליות", אך הולידה גם גטאות רוסיים ברוב ערי ישראל.
כמעט אין עוררין היום, בסוכנות היהודית כמו גם בקרב עובדי לשכת הקשר "נתיב", כי לא נעשתה עבודה מספקת בקרב מי שעלו באותן שנים כדי להכינם למה שחיכה להם במזרח הישראלי. העולים חלמו על שדות חיטה זהובים, רחובות שאננים ונערות קלות רגליים בסנדלים. במקום זאת הם קיבלו את נתניה, אשדוד ונצרת עילית.
לב לבייב, פטרון הקהילה היהודית ברוסיה ומי שנדון בו בהרחבה בכתבה זו, מתאר את התהליך בדרך ציורית: "ישראל העלתה את העולים לארץ כמו איש המזמין את חברו לארוחת ערב מפוארת רק כדי להגיש לו צלחת ריקה". אפשר לתאר זאת גם בדרך מדויקת יותר: ישראל העלתה את העולים, פיטמה אותם בארוחת ענק חד פעמית שהוגשה בתוך סלי קליטה כבדים ובסוף הארוחה שילחה אותם מתנדנדים לתוך הלילה הלוהט.
אלא שבחמש השנים האחרונות התעוררה בקרב יהודי רוסיה ההכרה כי ישראל איננה המסעדה הכשרה היחידה בעיר.לפי נתוני הסוכנות היהודית,67 אלף יהודים עלו לישראל ממדינות חבר העמים ב-99'; ב-2000 עלו 51 אלף, ב-2001 עלו 33.5 אלף , ב-2002 עלו 18.5 אלף , ב-2003 עלו כ-12.5 אלף בלבד.בחישוב פשוט, שאינו משקלל את ההגירה השלילית מישראל לרוסיה, בארבע השנים האחרונות צנחה העלייה ממדינות חבר העמים ב-75 אחוז .
התופעה המעניינת באמת, המחייבת הערכה מחדש של כל מה שחשבנו עד היום על יהדות רוסיה, היא שלא רק פחות עולים עולים אלא יותר עולים יורדים. על פי נתוני איגוד הקהילות היהודיות, המנהל מאגר ממוחשב עם נתונים לגבי יהודי רוסיה, כ-50 אלף ישראלים חזרו לשם בחמש השנים האחרונות, רובם מטעמים כלכליים. מדובר בנתון מרעיש שקשה למצוא לו תימוכין בקלסרי הסוכנות היהודית, שכן היא אינה מנהלת מעקב אחר מספר הישראלים החוזרים (אם להיות נבזי, אין לה אינטרס לתעד את כשלונותיה), אך גם להערכת הסוכנות מדובר בתופעה נרחבת בייחוד בשנים האחרונות.
אנשי לשכת הקשר בנובוסיבירסק, העיר השלישית בגודלה ברוסיה, סיפרו לנו כי התקבלה החלטת מדיניות ולפיה אין לפנות לדור הביניים בערים הגדולות אלא להתמקד ב"בני הדור הצעיר המתגוררים בערי השדה". לאלו יש עדיין אינטרס כלכלי לעלות לישראל. מעבר לנתון הסטטיסטי ועל סמך ביקור של חמישה ימים במוסקבה ובנובוסיבירסק, אנו יכולים להעיד כי מבחינה אמפירית "מאוכזבי ישראל" (כפי שמכנה אותם אחד מאנשי "לשכת הקשר" ) נמצאים בכל מקום: באוניברסיטאות, במקומות העבודה הנחשבים, בבתי הספר היהודיים. רובם אכן חזרו לאחרונה מטעמים כלכליים. אחרים חזרו כי נשבר להם מהיחס המתנשא של הישראלים הוותיקים למי שהוגדר כ"יהודי" ברוסיה וכ"רוסי" כשעלה לישראל.
לאוזן ישראלית קשה במיוחד ההשוואה שעושים ישראלים שעלו עם הוריהם מהריסות ברית המועצות, בין האנטישמיות של הרוסי הממוצע כלפי היהודי לבין היחס האנטי רוסי של הישראלי ברחוב. לראשונה באופן מוצהר ובלתי מבויש חלק מהישראלים החוזרים לרוסיה משווים בין שנאת האחר בקרב הצברים לבין שנאת היהודי בקרב הגויים.
בין המוזמנים לטקס הדלקת הנר לרגלי הקרמלין ליד בית המלון "נאשיונל" שמול כניסתו התפוצצה בתחילת דצמבר מחבלת צ' צ'נית שהיתה בדרכה לדומה (בית הנבחרים הרוסי), הסתובבו מאבטחים חמושים וחמורי סבר, מתנת עיריית מוסקבה לקהילה היהודית. כמה דקות אחרי השעה השש בירך הרב לזר את מי שעשה נסים לאבותינו, וראש העירייה לושקוב נעמד על קצות האצבעות, הדליק את הנר השני באמצעות כידון פלסטיק דולק וקצת נבהל כשמערכת הסטראו התפוצצה פתאום עם "הבה נגילה" קולני, סוחף ומתאים לכל אירוע.
נטליה גוטוביץ' הגיעה לטקס עם שני נכדיה, שכל אחד מהם החזיק ביד בלון. היא לא יהודייה אבל בעלה כן, והיא חושבת שחשוב לחזק מחדש את השורשים היהודיים של הנכדים. האם בעלה חשב פעם לעלות לישראל? "אם לבעלי היתה שם עבודה אולי היינו עולים, אבל שמענו שאין שם עבודה. חוץ מזה שמענו שהיחס שם לעולים הוא כמו לנחותים ושאנשים שם עובדים מהבוקר עד הלילה ומפחדים מפיגועים. כאן אנחנו מסודרים", אמרה גוטוביץ' ופיזזה לצלילי "הבאנו שההה-לום עליייי-כם".
לא רחוק משם שפשפו בני הזוג אדוארד ואלה זה את ידיה העטופות בכפפות של זו וטופפו לצלילי שרשרת הלהיטים של צמד רעים שעלו בינתיים על הבמה (השיר הראשון היה להיטם הרב לשוני "איי-איי-איי-איי אוי-אוי-אוי-אוי" ). הם חיים כבר יותר מ-60 שנה ברוסיה והכירו אותה גם ברגעי החולשה הממושכים והפשיסטיים שלה, כשלהיות יהודי היה נעים כמו לעמוד בתחתונים בקור המוסקבאי בראשית דצמבר.
שאלתי אם חשבו פעם לעלות לישראל. "פעם חשבנו", אמר אדוארד והביט בראש העירייה, שהיה אחד ממתנגדיו הגדולים של פוטין והפך - כמו רוב מתנגדיו של "ולד האיום"-לאחד מתומכיו הקרובים, מזנק לתוך הקדילק השחורה. "אבל היום הממשל כאן מסביר פנים ליהודים. לכן אין סיבה אמיתית לעלות לישראל ".
צמד רעים ירדו מהבמה ופינו את מקומם לראפר יידישאי היפראקטיבי, שהרקיד את היהודים במעגלים. על המדרכות לידנו עברו מוסקבאים גויים שהעיפו מבט משועמם בהילולה היהודית המתריסה. האירוע עניין אותם כמו החמסין הישראלי דאשתקד.
קשה אבל פחות
הסיבה הראשונה להצטמקות החדה במספר העולים מחבר העמים בכלל ומרוסיה בפרט נעוצה במצב הכלכלי המשתפר ברוסיה לעומת המצב הכלכלי המידרדר בישראל. התוצר הלאומי הגולמי של רוסיה המשיך השנה את צמיחתו העקבית ב-5-4 אחוזים לשנה בשלוש השנים האחרונות, והכלכלה הרוסית צמחה ב-4.5 אחוזים ב-2003. זאת למרות התחזיות הצנועות של האוצר הרוסי, שניבא צמיחה של 3.5 אחוזים בלבד בראשית השנה. על קצב הצמיחה של הכלכלה הישראלית אין צורך להכביר מילים, או לחלופין בלתי אפשרי לדבר ברצינות מבלי לפרוץ בצחוק מריר. התהפכות המשפך הכלכלי, שפעם נח כשראשו בצד הישראלי, מחייבת את יהודי רוסיה להעריך מחדש את הכדאיות של עלייה לישראל.
זאת בעיקר בקרב בני הדור הצעיר, שגדלו בעידן הפוסט סובייטי ואינם גוררים עימם לכל מקום את המטען המנטלי של השנים שבהן הדת היהודית נתפשה כסם נחות והלאום היהודי כפוטנציאל למרדנות פוליטית.אלו היו השנים, כפי שסיפר לי ראש הקהילה היהודית בנובוסיבירסק, שמעון אשרוב, שבהן שירת "מעוז צור" בחנוכה היתה מסתיימת בחריקת בלמים של מכוניות הק-ג-ב שהיו לוקחים יהודים למעצר על השתתפות בפעילות אנטי סובייטית.
לכל זה יש להוסיף את הצטמצמות סלי הקליטה המחכים לעולים, קיצוצי התקציבים בסוכנות היהודית ובלשכת הקשר נתיב והחלטה מודעת של הממשל הפוטיני כי "יש לעשות הכל על מנת להשאיר את יהודי רוסיה ברוסיה", כפי שאמר לאחרונה הנשיא בפעם המי יודע כמה ללב לבייב (למניעיו האפשריים של לבייב נתייחס בהמשך).
מנגד , לנוכח ירידה תלולה בכספי תרומות הקהילה היהודית בארצות הברית, הכריזה הסוכנות בלית ברירה לפני חודשיים על תוכנית קיצוצים מסיבית שאמורה להפוך את הסוכנות לקטנה יותר, שרירית יותר ושאפתנית פחות. יו"ר ועד העובדים בסוכנות, יונה בצלאלי, הסביר כי הקיצוצים נעשים "מתוך אחריות ציבורית לנוכח המצב החמור במשק הישראלי". ליועץ התקשורת של הסוכנות היהודית מגיעות מחיאות כפיים על הספין היצירתי שנועד להפוך קיצוץ כפוי לוויתור ג'נטלמני על כספים חסרים.
את דמיטרי (דימה) סטפקין ואלכסנדר (סשה) פישמן פגשתי יום לפני חזרתי לישראל על צלחת חומוס עם טחינה במסעדה הישראלית של צחי פולני. סטפקין בן 33, פישמן בן 27. שניהם ישראלים ילידי רוסיה המתגוררים כיום במוסקבה ועובדים באתר האינטרנט היהודי www.jewish.ru. סטפקין חזר לרוסיה ב-99' אחרי שגר ארבע שנים בתל אביב ובירושלים וסיים תואר ראשון בספרות תנאית באוניברסיטה העברית. פישמן חזר לרוסיה לפני שלושה חודשים, אחרי שמונה שנים בישראל, שירות בצבא כמכונאי רכב והשלמת תואר בהיסטוריה של האמנות באוניברסיטת חיפה.
שניהם חזרו לרוסיה מסיבות כלכליות ואינם אוהבים את התיאור "חזרו לרוסיה" (הם מעדיפים את הפועל "עברו" ). זהותם היהודית אינה מצולקת בטראומות אנטישמיות או בהתעללויות ישראליות. הם אינם פוסלים את האפשרות כי יחזרו לישראל בעתיד, כאשר ישתפר מצבה הכלכלי. העולם הוא הצדפה שלהם, כמו שאומרים האמריקנים. החשש כי צדפה זו תיסגר להם פתאום על האצבעות נראית להם לא ריאלית.
פוטין והאוליגרכים
במקביל למצב הכלכלי המשתפר ברוסיה מתחולל בה תהליך איטי, שבלי להבינו תיאור חייהם של יהודי רוסיה ייוותר חלקי. מבחינה פוליטית, עומדות שלוש השנים האחרונות בסימן השתלטותו חסרת המצרים של הנשיא פוטין על כל רובדי החיים במדינה ובכללם חיי הקהילות השונות שהיו יכולות - לפחות באופן תאורטי - להפוך לאופוזיציה בלב האימפריה המפוררת. למשל הקהילה היהודית. הפן המתוקשר ביותר של קמפיין זה, שמתנגדי פוטין מתארים אותו כמעין "פוטש דיקטטורי זוחל" ותומכיו מתארים אותו כ"תיקון דמוקרטי לעוולות ההפרטה הפושעת של עידן ילצין", הוא מלחמתו של הנשיא בקבוצה המצומצמת של אנשי העסקים, יהודים בחלקם, שקיבלו את התעשייה הרוסית על מגש של כסף אחרי הבחירות ב-96' כפרס על תמיכתם בבוריס ילצין.
במערכת הבחירות הזאת כמעט הובס ילצין על ידי מנהיג הקומוניסטים גנדי זוגנוב. אנשי עסקים אלה, מולטי ביליונרים המכונים "אוליגרכים" או בשמם הצבעוני יותר-"המשפחה" (או בשמם הצבעוני אף יותר "שבעת הגדולים" ), נמצאים בשנתיים האחרונות על הכוונת של ה"סילביקי", אנשי הק-ג-ב שהגיעו עם פוטין לקרמלין ב-2000.
הלב של רוסיה
הנדבך הנוסף שלאורו יש להבין את השגשוג חסר התקדים וההיסטורי ממש של יהדות רוסיה בשנתיים-שלוש האחרונות, העומד ביחס ישר לירידה התלולה בעלייה לישראל ולעלייה התלולה בירידה ממנה, הוא איגוד הקהילות היהודיות. בראש קודקודו הארגוני-הלכתי עומד הרב ברל לזר ובראשו הפיננסיטקסי עומד לב לבייב. שניהם חברים טובים של פוטין. במהלך השבוע שבו שהינו ברוסיה נפגש הרב לזר עם פוטין פעמיים. יש לומר מיד: את הפעילות למען הקהילה היהודית של איגוד הקהילות (שבהזמנתו הנדיבה נסענו לרוסיה) לא ניתן שלא לתאר במילים חמות ומעריכות.
רק ציניקן לא יתרגש מבית היתומים שהוקם לאחרונה במימונו בלב מוסקבה, שבו 37 ילדים יהודים שנאספו מכל רחבי רוסיה, הזוכים לחינוך, לאוכל ולקורת גג. רק מי שלבו עשוי בזלת לא יתחמם בקור
הסיבירי למראה עשרות הילדים היהודים הצועקים "ספה-סיבה! " כדי להודות ללבייב ולשליחו של לזר בסיביר, הרב זלמן שניאור זקלס, על שהקימו למענם בית ספר יפהפה החופר במעמקי התרבות הרוסית ודולה משם את שורשיה היהודיים של הקהילה, ששהו בדיפ פריז הסיבירי עד לאחרונה. בכל הקשור לתרומתם לחיי יהדות רוסיה, ברל לזר ולב לבייב עושים עבודת קודש, גם אם זו נתפשת כסותרת את מאמצי לשכת הקשר נתיב להעלאת יהודים. "לבייב והארגון שלו מפריעים לנו", אמר לי איש לשכת נתיב. "כמה הם מפריעים? יותר מקצת". בנתיב חורקים שיניים וטוענים שלבייב מקלקל להם כי הוא נותן יותר מדי סיבות ליותר מדי יהודים להישאר ברוסיה. בסוכנות, להבדיל, משבחים את עבודתם של לזר ולבייב ומסבירים כי "מי שרצה לעלות עלה", וכעת מה שנותר לעשות הוא לחזק את זהותה היהודית של הגולה בתקווה כי תעלה לישראל אם לא מחר אז מחרתיים.
בין לזר, לבייב ופוטין מתקיים מפגש אינטרסים. לזר, פוטינולוג לא קטן, מעוניין לשקם את שנהרס ב-70 וקצת שנות התבוללות ואנטישמיות. "לא מזמן בא אלי יהודי", סיפר לי, "ושאל אותי למה באמת אנחנו מערבבים דם בהכנת המצות לפסח. עד כדי כך התעמולה הסובייטית חלחלה גם לתוך הקהילה היהודית". אך הוא גם מצהיר כי יתמוך בפוטין או בכל נשיא רוסי מכהן אחר שלא יפגע ביהודי המקום. עמדה זו, המשותפת הן ללזר והן לספונסר הכלכלי שלו לבייב, מתאימה כמובן לפוטין.
לראיה, החרמתו את הרב אלפרד שייביץ, הרב הראשי מטעם "קונגרס יהודי רוסיה וחבר העמים" ומקורבם של גוסינסקי (הנשיא לשעבר), וחודורקובסקי (שסגנו, ליאוניד נבזלין החליף את גוסינסקי בנשיאות הקונגרס, ומאז נמלט גם הוא לישראל). בניגוד לרב לזר, היושב במרכז המפואר של איגוד הקהילות בשכונת מרינה רושצ' ה, הרב שייביץ, מינוי נושן של העידן הסובייטי, יושב בבית הכנסת העתיק ארכיפובה ונזהר כשהוא יורד במדרגות ההרוסות.
על פי הערכות של אנשים שונים שדיברתי איתם ברוסיה, השקעותיו של לבייב בקהילות היהודיות ברחבי מדינות חבר העמים בשלוש השנים האחרונות נאמדות ב-50 מיליון דולר. מדובר בסכום דמיוני הדורש תשובה לשאלה "מה מניע את לבייב". התשובה לשאלה הזאת היא רב שכבתית.
לבייב הוא איש מאמין עם חוב מוסרי לרבי מלובביטש, שעל פי עצתו והמלצתו נכנס לעסקים ברוסיה שהפכו אותו למיליארדר. לבייב - ואת זה מתקשים פרשנים חילונים להבין - הוא איש מאמין, ואת הדין וחשבון שלו הוא נותן לא רק לבעלי המניות שלו אלא גם לאלוהים. אבל לבייב הוא גם איש עסקים עם אינטרסים כלכליים ברוסיה בתחומי היהלומים, הנדל"ן והתקשורת, ויש להניח כי עסקיו לא נפגעים אנושות מהידוק יחסיו עם הקרמלין.
"דניה סיבוס", חברה בת של "אפריקה ישראל" הנמצאת בבעלותו של לבייב, מנהלת פרויקטים של נדל"ן במאות מיליוני דולרים ברוסיה. מדורי הכלכלה מלאים ספקולציות על גורלם הקרב של מלטשות היהלומים השייכות לחברה הממשלתית "אלרוסה" הנמצאות לפני הפרטה, ועל האופן שבו יתגלגלו בקרוב לידיו הפרושות לרווחה של לבייב כפיצוי על אובדן המונופול על כריית יהלומים באנגולה.
בנוסף, בלהט ההתמודדות על הערוץ הייעודי הרוסי, פורסם כי שותפיו של לבייב (שזכה) להתמודדות הם החברות OTR ו-ORT, הנמצאות בבעלות משותפת של ממשלת רוסיה ושל רומן אברמוביץ'. זאת , מאז שהבעלים הקודמים בוריס ברזובסקי נאלץ להיפרד מאחזקותיו ולהגיש מועמדות לקבלת ויזת תושב לונדוני.
לבסוף, בעבר נטען כי לבייב התכוון להיכנס לעסקי הטלפוניה בנובוסיבירסק, בתחילה בשותפות עם נוחי דנקנר ובסופו של דבר, לאחר שהשותפות בין השניים התפרקה, לבדו.
לבייב זועם כשהוא מתבקש להגיב על טענות שהוצגו בפני, למשל על ידי אנשי השגרירות במוסקבה, על אודות אינטרסים עסקיים השלובים כביכול בפעילותו הקהילתית. "מדובר בפקידונים קטנים ולא מוצלחים שאין להם מה לעשות אלא להמציא סיפורים", הוא אומר במשרדו ברמת גן שתלוי בו ציור המתעד את מפגשו בניו יורק עם הרבי מלובביטש.
לבייב אומר כי פעילותו העסקית ברוסיה מתגמדת ליד פעילותו הגלובלית, ובכל מקרה, עסקיו אינם תלויים בהפרטות ממשלתיות, שלא כמו עסקי האוליגרכים. את הטענות על שותפות טלוויזיונית עם הקרמלין הוא מתאר כהשמצה של מתחרים קנאים. נכון, יש לו מלטשת יהלומים ענקית במוסקבה, אבל, הוא אומר, הוא הקים אותה מאפס, בלי עזרה, בוודאי בלי להסתמך על משאב שנחטף מידיו של העם הרוסי. הוא טוען כי עסקת הטלפוניה בנובוסיבירסק נפלה. הוא אפילו התחייב בנוכחות עדים כי לא ינסה לקבל לידיו את הנתחים של חברת "אלרוסה" שעומדת בפני הפרטה, "כדי שלא יגידו שאני תורם לקהילה ברוסיה כדי לקדם את הביזנס". יהיה מעניין להעמיד את הבטחתו זו במבחן הזמן.
מה עוד יכול להניע את לבייב? למשל התחושה כי קהילת העסקים הישראלית והחברה הישראלית בכלל ממהרת מדי לסווג את כל מי שיש לו הן הרבה כסף והן מבטא רוסי מתגלגל, במשבצת המאפיונר התורן שאם נפשפש עמוק מספיק בכיסיו נמצא אקדח וכמה תרמילים ריקים. באולמות הקוקטיילים הישראליים מתקבל לבייב בלחשושים, בעוד שבקהילות היהודיות ברוסיה, כמו גם במסדרונות הכוח הפוליטיים-כלכליים ברוסיה, הוא מתקבל ב"ספה-סי-בה! " מצלצל . להערכתו של לבייב, ישראל הפסידה כמיליארד דולר בגין הכתף הקרה שהפנתה לאנשי העסקים הרוסים-יהודים המחוזרים היום על ידי אירופה וארצות הברית.
הוא ואחרים אומרים כי ישראל עוד לא התחילה לפעול כדי לעודד את האליטה הכלכלית הרוסית לעלות לארץ שבה המיתון אולי נגמר, אבל הדשדוש הכלכלי נמשך והמלחמה מתגברת, שלא לדבר על זעקות השבר הנשמעות מכל עבר על היתרון הדמוגרפי היהודי ההולך ונעלם כמו נטיף קרח ב-40 מעלות חום.
אם לבייב צודק, לא רק ליהודי הממוצע קל יותר לחגוג את יהדותו ברוסיה העכשווית. גם לאיש העסקים הרוסי קל יותר לעשות ביזנס ברוסיה מאשר בישראל: אם משום שהשלטון אוהב לעשות עסקים עם יהודים - כל עוד הם תומכי פוטין כמובן, ואם משום שברוסיה פותחת לו יהדותו דלתות ושולחנות אצל בעלי ממון יהודים אחרים המשייטים בערים הגדולות בג'יפים תפוחי צמיג. להבדיל, בישראל יהדותו של איש עסקים ממוצא רוסי אינה מקנה לו יתרון יחסי, בעוד רוסיותו עומדת לו לרועץ.
במסעדת בית המלון סיביר בנובוסיבירסק, כשבחוץ הטמפרטורה מגרדת את תחתיתו של הברומטר, פגשתי את שני אנשי העסקים היהודים המקומיים אלכסנדר שפיקלמן ומיכאל רפין, שותפים בעסקי אלקטרוניקה ו"שואו ביזנס". מה פירוש "שואו ביזנס? ", שאלתי את השותפים החייכנים, והם הסבירו כי מדובר ברשת בתי קזינו וסלוט משינס ברחבי סיביר.
הוריהם של שפיקלמן ורפין (שם טוב לצמד קומיקאים יידישאי, אגב) נשלחו לכאן בכרטיס לכיוון אחד בזמן השלטון הסובייטי עם עוד כמה עשרות אלפי יהודים, כדי שמוחם יפרנס את תעשיית המדע והנשק הקומוניסטית. עד היום, סיפרו לי, יש אזורים בסביבת "נובו" (כך העיר מכונה על ידי המקומיים) שאם תעבור לידם יסמור שיערך כמו קיפוד נלהב. הרוסים אינם מומחים גדולים מדי למניעת זליגת חומרים רדיואקטיביים וסומכים בעניין זה בעיקר על המזל. מבחינה זו, אם תרצו, סיביר היא מין סלוט משין אטומי.
הקהילה היהודית בנובוסיבירסק, סיפרו השניים תוך שהם משלימים אחד את משפטו של השני, היתה קיימת תמיד בסתר ומאחורי דלתות כפולות ומשולשות. ההתעוררות האמיתית החלה בשנות התשעים, והפריצה הגדולה החלה לפני שלוש שנים עם הגעתו למקום של שליח חב"ד הרב זלמן זקלס.גם הקונגרס היהודי שלח מישהו, אבל כאמור, מאז שהקרמלין רוקן את הקונגרס מהשפעתו,השטח היהודי מנוהל על ידי אנשיו של לזר.
שאלתי אותם על עלייה לישראל. הם הסתכלו נבוכים אחד על השני. שפיקלמן סיפר כי בשלב מסוים חשב לעלות אבל התחרט. שאלתי מדוע. "קודם כל אבי חלה. שנית, פגשתי את מיכאל. הוא לימד אותי שההזדמנויות הכלכליות ברוסיה הן הרבה יותר נרחבות מאשר בישראל".
רפין צחק והניד את ראשו מצד לצד. "אני מנסה לתאר לעצמי", הסביר באמצעות המתורגמן, "איך מה שאנחנו אומרים נשמע בארץ".
המושל והחנוכייה
בביקור במרכז קליטה ירושלמי לפני כשנה וחצי אמר ראש הממשלה לקבוצה של 300 עולים מרוסיה: "הממשלה רואה בעלייה יעד מרכזי ואולי היעד החשוב ביותר של הממשלה. בתוך עשר או 12 שנה נביא לישראל עוד מיליון יהודים. אנחנו דוחים באופן נחרץ כל הצהרה כי יהודים, מוטב להם לחיות בחו"ל. בחו"ל אינכם יכולים לחיות כיהודים". שרון חזר על אותן אמירות בביקורו ברוסיה בספטמבר 2001. " אנחנו צריכים עוד מיליון יהודים", חרץ ראש הממשלה בנאום שזכה לפי העיתונות המקומית ל"תגובות פושרות".
התבטאויות אלו, המדשדשות על גבול הקומדיה, עומדות ביחס הפוך למציאות של הגולה היהודית ברוסיה על סף חגיגות סילבסטר 2004. אם להתמקד בערים שביקרנו בהן, במוסקבה חיים לפי ההערכות כחצי מיליון יהודים ובנובוסיבירסק עוד כ-20 אלף . כדי לעמוד בתחזיות המופרכות של ראש הממשלה, מצבת העלייה משתי הערים היתה צריכה לעמוד בשנתיים האחרונות על כמה עשרות אלפים.
לפי נתוני הסוכנות, 364 יהודים עלו מנובוסיבירסק ב-2003 לעומת 579 ב-2002. 311 עלו ממוסקבה ב-2003 לעומת 421 ב-2002. מספר הישראלים שהיגרו למוסקבה ולנובוסיבירסק בחמש השנים האחרונות על פי ההערכות הזהירות עומד על כמה אלפים. את ביקורנו בנובוסיבירסק ניצלנו למסע דילוגים עם לבייב בין שתי תחנות במסדרונות הכוח המקומיים,הכוללים את משרדו של המושל ויקטור טולקונסקי ואת לשכתו של ממלא מקום ראש העירייה. בדרך למשרד המושל סיפר לבייב כי זהו ביקורו הראשון בסיביר וכי לכאן היה אמור סבו להיות מגורש במצוות סטלין, מפני שעשה את הבלתי ייעשה ולימד ילדים יהודים עברית. הוא ערער על חומרת העונש - עשר שנות מאסר. בית המשפט קיבל את הערעור והגדיל את העונש ל-15 שנות מאסר. הסב נמלט לאוזבקיסטן ושם נולדו הבן אבנר והנכד לבייב.
למרות התעקשותו של לבייב כי אין בביקורו הסיבירי קמצוץ סיפוק של נכד נוקם, יש להניח כי העובדה שבסיביר של היום מתקבל נכדו של זבולון לבייב בנשימה מקוטעת מרוב הת רגשות, המהולה בחשש מפני מי שנחשב אורח רצוי בקרמלין, מסיבה ל"אדון לבייב" הנאה מסוימת.
למשרדו של המושל נכנס לבייב עם משלחת מצומצמת, חמוש בחנוכיית כסף וברב זקלס, שעל סמך היכרותנו הקצרה ושיחה לילית מרתקת של שעתיים בביתו ניתן לתארו כמי שמסוגל בלית ברירה לבנות בית כנסת גם ממשחת שיניים. בקול מהוסה, כשברקע נועץ הנשיא פוטין עיניים נוקבות במושל מבעד לתמונה הממוסגרת שעל השולחן, סיפר לבייב לטולקונסקי על פגישתו עם פוטין שבה הביע את נכונותו לסייע בכל דרך אפשרית לקהילה היהודית ברוסיה.
המושל כחכח בגרונו פעם ועוד פעם, פזל לכיוון תמונתו של פוטין וסיפר כי הוא מכיר ומוקיר את הקהילה היהודית בנובוסיבירסק ויעשה כל מה שהוא יכול כדי לסייע. הוא עצמו, סיפר טולקונסקי, חצי יהודי, ויהדותו אף עמדה במוקד מערכת הבחירות רוויית הרפש שבמהלכה הפיץ אחד ממתחריו את הבדיחה הבאה:
רוסי 1: " שמעת שכמה רוסים עובדים במשרד המושל? ". רוסי 2: " מה אתה אומר. איך זה קרה שהכניסולא יהודי לשם? ".
הרב זקלס הזמין את המושל טולקונסקי לטקס הדלקת נר שלישי של חנוכה, שייערך בבית הספר היהודי החדש, שלידו מונחים היסודות לבית הכנסת הגדול של נובוסיבירסק בימים אלה ממש. "לצערי", אמר המושל ולכסן מבט לעבר העוזר המודאג ששיווה בנפשו מה תעשה הופעה פומבית של המושל היהודי בטקס הדלקת נרות חנוכה ימים ספורים אחרי סיומה של מערכת הבחירות המלוכלכת, "אינני יכול להגיע בגלל מחויבויות קודמות".
לבייב קם והגיש את החנוכייה לטולקונסקי,שניסה להתחמק מלהצטלם איתה ובסוף נכנע. "הביקור היה מצוין", אמר הרב זקלס לאחד מחבריו שחיכה בחוץ. "קיבלנו כל מה שביקשנו".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
