מערכת COL
|
יום י"ח אלול ה׳תשס״ג
15.09.2003
סיפורי מופת בביתו של ר' יוסף מוצקין ע"ה
מאות תושבי קראון-הייטס זרמו במשך השבוע האחרון לביתו של החסיד ר' יוסף מוצקין ע"ה לתפילות ולנחם את בני משפחתו האבלים. במהלך השבוע נשמעו סיפורי מופת על מסירות נפשו של המנוח ר' יוסף ע"ה בשנות גזירה ברוסיה הסובייטית, כאשר סייע למאות מאנ"ש במחתרת בגשמיות ורוחניות גם כאשר סיכן את עצמו לשם כך.
אחיו של המנוח היושבים 'שבעה' ל"ע הם יבדלחט"א: ר' יהודה-לייב מקראון-הייטס, ר' שלום-דובער ממונטריאול ואחותם מרת גוטא שפירא. בנותיו: אשת ר' זאב קנייבסקי; אשת ר' יוסי גרליק ואשת השליח הרב מענדל כהן.
'תוגת הפרידה' - מאמר לזכרו מאת י. אבידוב ב'כתבה מלאה'
המשפיע הרב פרץ מוצקין - אביו של המנוח ר' יוסף ע"ה
תוגת הפרידה / י. אבידוב
חייל אלמוני, איש של עשיה, לא של מילים גדולות, איש פשוט, צנוע, נחבא אל הכלים. נשמה ענקית. חסיד! בלי פוזות. ר' יוסף מוצקין ז"ל.
לאלו שלא זכו להכיר אותו זה עלול להישמע מוגזם, אבל גם קודם לא נותרו לנו הרבה דמויות שהיו אגדה בחייהם. אגדה שהם עצמם בכלל לא היו מודעים לה ובטח שלא עשו ממנה עניין. הדור שלנו, דור יתום, עסוק בהבלים, ילדי שוקולוד והייטק לא יודע שהעולם היום, אחרי פטירת ר' יוסף, הוא לא אותו עולם שהיה אתמול.
היינו מתבוננים בו, באיש היקר הזה, שעבר כה הרבה תלאות בשנות האימה, עבר מסכת עינויים, הוא ואחיו מולע ז"ל. אבל הם לא פתחו את הפה. הם לא בגדו. הם מסרו את נפשם במובן הכי עמוק של המושג. ולא היה להם איזה גדעון לוי שיביע את מחאתו, למרות שכל העוון שלהם היה הרצון לשמור על הגחלת שלא תכבה. הם לא נרתעו משום דבר. מסרו את נפשם למען יהודי אחר.
קשה לדמיין את זה, אבל באותם זמנים, אנשים נעלמו מהבתים, חלקם לא חזרו. חלקם נורו לעיני בני משפחותיהם. עקבותיהם של אחרים לא נודעו עד עצם היום הזה. אבל האחים לבית מוצקין ידעו שהתפקיד המוטל עליהם, הוא להמשיך במשימה, בשקט, ואם צריך בדרך להעלים ראיות, אם צריך להבריח מישהו, אם צריך למצוא למישהו מקור תעסוקה כדי שילדיו לא יגוועו ברעב, הם יפעילו את קשריהם, הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שהמשימה תבוצע. וזה היה נראה להם לגמרי מובן מאליו. הם לא חשבו שהם קורצו מחומר מיוחד. הם אף פעם לא דיברו. את הסיפורים אודותיהם כולם שמעו מאחרים.
ר' יוסף שתמיד היה שר בקול הבריטון הסדוק שלו, ועכשיו המילים הללו מקבלים משמעות חדשה, מצמררת: על מי השארת מעט הצאן?
איש אציל רוח ונפש. לא עושים אותם יותר כאלו. היית מתבונן בו מהצד, בביתו, מול בקבוק משקה שהלך והתרוקן, או ברחוב, כשהיה שואל אותך מה נשמע, ומשתאה מנין הוא שואב את האמונה הזאת היוקדת שלא נזקקת למילים, להשכלה, להבנה.
חייל שראה הכל בחייו, ואת כל המראות שבודאי הותירו בליבו צלקות הוא הביע בניגון מתוך קרקעית הבטן, מהנשמה, אחרי אמירת לחיים בחברת אנשים שהוא אהב. הגעגועים שלו, הערגה, הסיפורים על הערבות הרוסיות המושלגות. הוא אהב את כולם. וכולם אהבו אותו. איש מבוגר שהיה חבר של כל הגוורדיה שעברו חוויות מעצבות חופפות לשלו, אבל גם של ילדיהם הצעירים בהרבה. הוא לא ידע כי הוא שימש להם עוגן. שהם הסתכלו עליו וקיבלו השראה. שהוא היה בשבילם הסיבה בגללה הם ניסו להמשיך.
אולי גם הם לא ממש ידעו את זה, אבל פתאום עכשיו, הם מרגישים מיותמים. עצובים. מרגישים לבד. השמש שכנראה תזרח מחר תאיר עולם שר' יוסף כבר לא נמצא בו. ותאמינו לי, זה עולם אחר.
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
2 תגובות
1.
עוד מי. אבידוב
י"ז אלול ה׳תשס״ג
הנה משהו שיכול לשפוך אור על האישיות הזאת של ר' יוסף ע"ה. סיפורים שאפילו בנותיו לא ידעו, פשוט כי הוא אף פעם לא סיפר. שמעתי אותם הערב בניחום אבלים מפי ישרוליק פרוס שאביו, ר' מולע שיחי'ה, ישב ביחד עם ר' יוסף ע"ה, וגם התגורר כמוהו, בזמן מלחמת העולם השניה, בלינגרד.
בוקר אחד הופיע ר' יוסף עם חבילת כרטיסי עליה לרכבת שערכן לא יסולא בפז.
הזמן: ימי המלחמה, לניגרד מופצצת כל לילה ממטוסי תקיפה גרמנים. העיר נצורה כמעט לחלוטין. אנשים נופלים כזבובים. גופות נפוחות מרעב שרועות ברחוב. מחלות הנובעות מהתנאים הסניטריים מתפשטות במהירות ומפילות עוד ועוד חללים. כרטיסי הרכבת אזלו ממזמן גם בשוק השחור. כל כרטיס לא היה רק כרטיס לרכבת כי אם כרטיס לחיים. אנשים היו מוכנים לשלם עבורם כל הון שבעולם. רק אלוקים יודע איזה תושיה גילה ר' יוסף, כדי לשים ידיו על חבילת הכרטיסים הזאת. את מי הוא שיחד, את מי הוא לחץ ובאילו תנאים. אילו הוא רק רצה, הוא היה יכול לצאת מהעיר עם הון עתק ממכירתם. אבל ר' יוסף לא היסס, הוא לא חשב פעמיים, וחילק את כולם בחינם אין כסף למשפחות רבות של אנ"ש בלינגרד, שבלי כל ספק חבים לו את חייהם והצלתם.
ישרוליק מספר שגם אביו היה באותה רכבת - אולי אחרונה שהצליחה לצאת מהגהנום ששרר בעיר. ומרוב רעב ותנאי הנסיעה במסילות הברזל המופגזות, הוא חלה מאוד ושכב באפיסת כוחות, כל המסע דרומה לסמרקנד הבטוחה.
סמרקנד הייתה מוצפת אז בפליטים והשלטונות סרבו לאפשר לרכבת לעצור בתחנה, כדי לא להוסיף אליה פליטים נוספים. התחנה הבאה הייתה כ-7 קילומטר משם. שם ירדו כולם. ר' יוסף הרים את ר' מולע על הכתפיים, ונשא אותו כל הדרך אל העיר, כשגם שם הוא לא עזב אותו לפני שהוא מצא לו מיטה בבית רפואה, ווידא שהוא מקבל את הטיפול הנכון. רק אז הוא חזר שוב אל התחנה לעזור לאביו ולאנשים נוספים ברכבת להגיע אל העיר.
סיפור מעניין נוסף משנות הכלא שמעתי הערב: ר' יוסף ור' מולע שישבו ביחד החליטו שכלא או לא, סוכות מתקרב, צריך סוכה, אחרת באמת איזה טעם יש לכל העינויים.
אל תשאלו אותי איך, כי אין לי שמץ של מושג, אבל הם אילתרו משהו. אולי רחוק מעיני השומרים, בזמן עבודת הכפיה, אבל הסוכה עמדה שם, ואפילו שני תפוחי אדמה כדי שישמשו לחם משנה, הם השיגו. ובקבוק משקה. למה עוד אפשר לשאוף? ואז הגיע ליל התקדש החג. הם נכנסים פנימה, רוצים להתחיל לעשות קידוש. פתאום, הדלת נפתחת ובפתח המאורה מופיע אחד ממפקדי הכלא, במדים, ומתחיל לצרוח, לקלל ולאיים. הם כבר חשבו שזהו, שעוד שניה מוציאים אותם להורג מול כיתת יורים, אבל אז המפקד פזל לצדדים, משגיח שאף אחד לא נכנס בעקבותיו, ואומר להם: גם אני יהודי. אני יודע שזה סוכות. כבר מספר ימים שאני עוקב אחריכם כי ידעתי שאתם הסיכוי היחיד שלי להכנס לסוכה. הוא ישב איתם, עשה קידוש על המשקה, חזר להם דפי גמרא שהוא ידע בעל פה מהשנים שהוא למד בחדר לפני המהפיכה. ויצא. לא לפני שביקש מהם לעולם לא לפתוח את הפה ולהסגיר את סודו. אילו היו תופסים אותו, גזר הדין היה חד משמעי: מוות! אבל, נשמה של יהודי. ובאמת, למרות הסוד המשותף, ההתעלמות ההדדית בינהם, כל פעם שהם ניתקלו בו, הייתה חד משמעית.
ועוד סיפור אחד ודי: אני מקווה שזה בסדר שאני מספר בלי ליטול רשות: ר' יוסף עזר גם בגמ"ח לרבים. כשהוא יצא מהכלא והגיע לארה"ב, הוא הבחין שחלק מאותם אנשים, שכמובן לא החזירו לו את הכסף, עוברים במבוכה לצד השני של הרחוב כל פעם שהם נתקלים בו. פעם הוא התבטא בכאב בפני אחד מהם: איך האב פון דיר נישט גיבעטען די געלט. אבער פארוואס גוטע פריינט קענען מיר נישט בלייבן?
בוקר אחד הופיע ר' יוסף עם חבילת כרטיסי עליה לרכבת שערכן לא יסולא בפז.
הזמן: ימי המלחמה, לניגרד מופצצת כל לילה ממטוסי תקיפה גרמנים. העיר נצורה כמעט לחלוטין. אנשים נופלים כזבובים. גופות נפוחות מרעב שרועות ברחוב. מחלות הנובעות מהתנאים הסניטריים מתפשטות במהירות ומפילות עוד ועוד חללים. כרטיסי הרכבת אזלו ממזמן גם בשוק השחור. כל כרטיס לא היה רק כרטיס לרכבת כי אם כרטיס לחיים. אנשים היו מוכנים לשלם עבורם כל הון שבעולם. רק אלוקים יודע איזה תושיה גילה ר' יוסף, כדי לשים ידיו על חבילת הכרטיסים הזאת. את מי הוא שיחד, את מי הוא לחץ ובאילו תנאים. אילו הוא רק רצה, הוא היה יכול לצאת מהעיר עם הון עתק ממכירתם. אבל ר' יוסף לא היסס, הוא לא חשב פעמיים, וחילק את כולם בחינם אין כסף למשפחות רבות של אנ"ש בלינגרד, שבלי כל ספק חבים לו את חייהם והצלתם.
ישרוליק מספר שגם אביו היה באותה רכבת - אולי אחרונה שהצליחה לצאת מהגהנום ששרר בעיר. ומרוב רעב ותנאי הנסיעה במסילות הברזל המופגזות, הוא חלה מאוד ושכב באפיסת כוחות, כל המסע דרומה לסמרקנד הבטוחה.
סמרקנד הייתה מוצפת אז בפליטים והשלטונות סרבו לאפשר לרכבת לעצור בתחנה, כדי לא להוסיף אליה פליטים נוספים. התחנה הבאה הייתה כ-7 קילומטר משם. שם ירדו כולם. ר' יוסף הרים את ר' מולע על הכתפיים, ונשא אותו כל הדרך אל העיר, כשגם שם הוא לא עזב אותו לפני שהוא מצא לו מיטה בבית רפואה, ווידא שהוא מקבל את הטיפול הנכון. רק אז הוא חזר שוב אל התחנה לעזור לאביו ולאנשים נוספים ברכבת להגיע אל העיר.
סיפור מעניין נוסף משנות הכלא שמעתי הערב: ר' יוסף ור' מולע שישבו ביחד החליטו שכלא או לא, סוכות מתקרב, צריך סוכה, אחרת באמת איזה טעם יש לכל העינויים.
אל תשאלו אותי איך, כי אין לי שמץ של מושג, אבל הם אילתרו משהו. אולי רחוק מעיני השומרים, בזמן עבודת הכפיה, אבל הסוכה עמדה שם, ואפילו שני תפוחי אדמה כדי שישמשו לחם משנה, הם השיגו. ובקבוק משקה. למה עוד אפשר לשאוף? ואז הגיע ליל התקדש החג. הם נכנסים פנימה, רוצים להתחיל לעשות קידוש. פתאום, הדלת נפתחת ובפתח המאורה מופיע אחד ממפקדי הכלא, במדים, ומתחיל לצרוח, לקלל ולאיים. הם כבר חשבו שזהו, שעוד שניה מוציאים אותם להורג מול כיתת יורים, אבל אז המפקד פזל לצדדים, משגיח שאף אחד לא נכנס בעקבותיו, ואומר להם: גם אני יהודי. אני יודע שזה סוכות. כבר מספר ימים שאני עוקב אחריכם כי ידעתי שאתם הסיכוי היחיד שלי להכנס לסוכה. הוא ישב איתם, עשה קידוש על המשקה, חזר להם דפי גמרא שהוא ידע בעל פה מהשנים שהוא למד בחדר לפני המהפיכה. ויצא. לא לפני שביקש מהם לעולם לא לפתוח את הפה ולהסגיר את סודו. אילו היו תופסים אותו, גזר הדין היה חד משמעי: מוות! אבל, נשמה של יהודי. ובאמת, למרות הסוד המשותף, ההתעלמות ההדדית בינהם, כל פעם שהם ניתקלו בו, הייתה חד משמעית.
ועוד סיפור אחד ודי: אני מקווה שזה בסדר שאני מספר בלי ליטול רשות: ר' יוסף עזר גם בגמ"ח לרבים. כשהוא יצא מהכלא והגיע לארה"ב, הוא הבחין שחלק מאותם אנשים, שכמובן לא החזירו לו את הכסף, עוברים במבוכה לצד השני של הרחוב כל פעם שהם נתקלים בו. פעם הוא התבטא בכאב בפני אחד מהם: איך האב פון דיר נישט גיבעטען די געלט. אבער פארוואס גוטע פריינט קענען מיר נישט בלייבן?
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
עוד על ר' יוסף
י"ח אלול ה׳תשס״ג
א' ממשפחת חן סיפר שבהיותו במחנות העבודה ולא רצה לעבוד בשבת.
ר' יוסף שהי' איתו במחנה ניגש איליו ואמר לו אל תדאג כי אני (ר' יוסף) אמלא תפקידך ומלגתך בעבודה במקומך (של חן הזה). וממילא השלטונות לא ירגישו את החיסרון של חן בשבת.
לפני קצת זמן (בשנה האחרונה) סיפר בן המשפחה (של חן) את הסיפור בפני ר' יוסף, והנה ר' יוסף מבטל את הסיפור ומכחיש "זה לא הי' איתי אלא עם אחי מולע!" כזה הי' עד יומו האחרון.
ר' יוסף שהי' איתו במחנה ניגש איליו ואמר לו אל תדאג כי אני (ר' יוסף) אמלא תפקידך ומלגתך בעבודה במקומך (של חן הזה). וממילא השלטונות לא ירגישו את החיסרון של חן בשבת.
לפני קצת זמן (בשנה האחרונה) סיפר בן המשפחה (של חן) את הסיפור בפני ר' יוסף, והנה ר' יוסף מבטל את הסיפור ומכחיש "זה לא הי' איתי אלא עם אחי מולע!" כזה הי' עד יומו האחרון.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
