מערכת COL
|
יום ב' כסלו ה׳תשע״ז
02.12.2016
לחיים, גיבורי הגלובוס היהודי! ● אריה ארליך
בטורו הפופולארי במגזין 'משפחה' מתאר הסופר החב"די ר' אריה ארליך את רשמיו מרגעי השיא של 'כינוס השלוחים' שבו השתתף ומסביר מדוע השלוחים הם מנהיגים חשובים יותר מדונלד טראמפ ● כנסו לקריאה
לא טראמפ ושגיונותי הביאו אותי לחצות את האוקיינוס האטלנטי; אלה היו אלפי מנהיגים אחרים, ראוותניים פחות, אבל מועילים הרבה יותר. מה לא נאמר ונכתב על שלוחי הרבי מליובאוויטש זי"ע, שקשה לדמיין את העולם היהודי בלעדיהם. מדי שנה, בפרשה שבה קורא העולם היהודי על השליח האולטימטיבי, אליעזר עבד אברהם - הם מתכנסים בבסיס-האם, סביב הבניין בעל שלוש הצלעות המחודדות בשדרת איסטרן פארקווי, ואוגרים כוח לשנה נוספת של הפצת אור יהודי בכל פינה.
כשכותבים על שלוחי חב"ד, קשה שלא להיסחף למחוזות הקלישאה: ביטויים כמו "הפצת אור", "פינות חשוכות", "מקומות נידחים" נשלפים מפנתיאון הביטויים השחוקים והופכים לדומיננטיים. מצד שני, כל קלישאה שתיכתב - תהיה נכונה. אין כאן שמץ של הגזמה. אִמרו לי אתם באלו אוצר מילים הייתם משתמשים אם הייתם פוגשים, למשל, את הרב אשר קריצ'בסקי, שליח חב"ד באמצע שנות השלושים לחייו - שמשחר שנות נישואיו יצא עם רעייתו לעבר העיירה הסיבירית אומסק, כדי ללקט משם ניצוצות יהודיים?!
הרב קריצ'בסקי, אברך כשרוני שיכול היה לעשות חיל באינספור תחומים וליהנות מטוב הארץ - שעבד את חייו לבערות ולכפור שמולכים באזור מגוריו. ילדיו החינניים לומדים בחיידר וירטואלי, התצרוכת הקולינרית בבית דלה, אבל עיניו ועיני אשתו וילדיו בורקות מול כל יהודי מבוגר שעובר ברית מילה, מול כל ילד שלומד לקרוא קריאת שמע ולומר ברכות. את אשר סמוך לבניין 770. המכשיר הסלולרי שלי מדד ארבע מעלות קור. עורי צפד, למרות מעיל הקשמיר שעטיתי. אבל אשר הלך בחליפה קצרה ובחולצה דקיקה. כשאתה חי במינוס שלושים מעלות - קטן עליך להתמודד עם ארבע מעלות פלוס.
והרב קריצ'בסקי הוא בורג אחד במערך אדיר ואינסופי, שהולך וגדל משנה לשנה. מפתה לדבר על רבני קהילות נודעים, אלה שרקמו קשרים עם מערכות שלטוניות, הפכו לחברים של נשיאים וראשי ממשלה והקימו אימפריות. אבל יש את השלוחים היומיומיים, אלה שלא תקראו עליהם בתקשורת. הם לא מצפים שתקראו עליהם. הם כן מצפים שיהודי נוסף יקרא קריאת שמע בזכותם.
הכנס השנתי מורכב מרצף של אירועים, סדנאות העשרה ורגעים נרגשים. מלון מריוט המפואר בברוקלין כמו השלים את ייעודו כאשר אלפי מנהיגים יהודיים מכל קצות העולם גדשו אותו במושבים של אחדות-שליחים שנוסכת כוח לעבודה שנתית יומיומית ומאתגרת. סעודות השבת באולם 'אוהלי תורה' באיסטרן פארקווי היו גדושים התוועדויות שבהן השתתפו אנשים שזו להם ההזדמנות היחידה בשנה להשיק כוסית 'לחיים' חסידית עם בני דמותם. והיה את הרגע בליל שבת שבו התכנסו מאות ילדי שלוחים שאינם יודעים אחד את שפתו של השני אבל חזותם החסידית לא מותירה ספק באשר לעיסוק שבו יבחרו לאחר שיינשאו. לא אותר מבוגר אחד שצפה במחזה מבלי שמעיניו ייזלו דמעות של התרגשות. זו השבת שבו חב"ד נחשפת במלוא גדולתה, ובית המדרש באיסטרן פארקווי מתקלף מתופעות שונות ומגיע לרגעיו היפים באמת.
והיו האירועים הקבועים: ה'בנקט', אותו אירוע הצדעה מפואר במזח 8 שהעולם היהודי כולו, במובן הכי בסיסי וגיאוגרפי - היה מיוצג בו. מכל הנאומים, תפס אותו משפט שאותו השמיע מלקולם הונליין, ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. הונליין הוא יהודי רב קשרים, פעילות והשפעה, שאף הכיר את הרבי מליובאוויטש. "מקובל להגדיר את הרבי מליובאוויטש כמנהיג היהודי הכי משפיע במאה העשרים", אמר הונליין; "אבל אני חושב שהוא ממשיך להיות המנהיג היהודי הכי משפיע גם במאה העשרים ואחת".
אבל הרגע המרטיט מכל - ושוב סליחה על השימוש במילה קלישאתית - היה בבוקר יום שישי, בבית העלמין על שם מונטיפיורי שברובע קווינס. אלפים היו שם. תורים ארוכים השתרכו בשבילים המובילים אל האוהל שבו טמונים הרבי, וחמיו, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש זי"ע. נהר דמעות של שלוחים מתגעגעים נשר אל תוך קוביית הבטון שמכילה הררי פתקים שבהם נכתבים משאלותיהם של רבבות. היה שם משהו אישי מאוד, כנה מאוד, עוצמתי מאוד, כזה שלא ניתן להישאר שווה נפש למולו.
בלילה האחרון, לאחר שהסתיים ה'בנקט' והגבירים נסעו הביתה, הלכו אלפי השלוחים לבניין 770. הם התיישבו בקבוצות-קבוצות, ליד בקבוקי וודקה פשוטים לצד תקרובת זולה שהכילה קרקרים וסלטים קנויים. עבור השליח המצוי, ההזדמנות לשבת עם חברים על תקרובת זולה וסגפנית כזו עולה עשרת מונים על כל אירוע יוקרה אחר.
בקומת הכניסה, מול חדר הרבי, נמצא בית מדרש צר ממדים. כאן החלה חב"ד לפרוח על אדמת ניו יורק. כאן קיבל האדמו"ר את נזר הנשיאות. קשה להבין איך רק לפני שישים שנה הכיל החדרון הזה ומובאותיו את חסידות חב"ד כולה. כעת הצטופפו כאן רבנים המשמשים שועי ארץ בקהילותיהם. האחד הסביר לעמיתיו איך להתמודד עם חלישות דעת נוכח הצלחתו של שליח אחר: "אתה מגיע לכינוס ורואה שליח שהעמיד עשר קומות, קירב אלפי בעלי תשובה, גייס מיליון דולר; ואתה אומר לעצמך, מדוע אני מצליח בקושי ללקט מניין, להביא כמה יהודים לשיעור תורה, להתנהל מתוך בית שכור. את המרה-שחורה הזו צריך לסלק".
ואז התערב עמיתו, הרב הראשי לרוסיה: "על איזו מרה שחורה אתה מדבר?!". לכולנו יש מניות במוסד הזה. כששליח שומע על הצלחתו של שליח אחר - עליו להתמלא אושר. כולנו שותפים לאותו מיזם. ההצלחה של כל שליח - היא ההצלחה של כל השלוחים".
ואם יורשה לי - זו הצלחת העם היהודי כולו. לחיים, גיבורי הגלובוס היהודי!
(הטור המלא מתפרסם השבוע במגזין 'משפחה')
כשכותבים על שלוחי חב"ד, קשה שלא להיסחף למחוזות הקלישאה: ביטויים כמו "הפצת אור", "פינות חשוכות", "מקומות נידחים" נשלפים מפנתיאון הביטויים השחוקים והופכים לדומיננטיים. מצד שני, כל קלישאה שתיכתב - תהיה נכונה. אין כאן שמץ של הגזמה. אִמרו לי אתם באלו אוצר מילים הייתם משתמשים אם הייתם פוגשים, למשל, את הרב אשר קריצ'בסקי, שליח חב"ד באמצע שנות השלושים לחייו - שמשחר שנות נישואיו יצא עם רעייתו לעבר העיירה הסיבירית אומסק, כדי ללקט משם ניצוצות יהודיים?!
הרב קריצ'בסקי, אברך כשרוני שיכול היה לעשות חיל באינספור תחומים וליהנות מטוב הארץ - שעבד את חייו לבערות ולכפור שמולכים באזור מגוריו. ילדיו החינניים לומדים בחיידר וירטואלי, התצרוכת הקולינרית בבית דלה, אבל עיניו ועיני אשתו וילדיו בורקות מול כל יהודי מבוגר שעובר ברית מילה, מול כל ילד שלומד לקרוא קריאת שמע ולומר ברכות. את אשר סמוך לבניין 770. המכשיר הסלולרי שלי מדד ארבע מעלות קור. עורי צפד, למרות מעיל הקשמיר שעטיתי. אבל אשר הלך בחליפה קצרה ובחולצה דקיקה. כשאתה חי במינוס שלושים מעלות - קטן עליך להתמודד עם ארבע מעלות פלוס.
והרב קריצ'בסקי הוא בורג אחד במערך אדיר ואינסופי, שהולך וגדל משנה לשנה. מפתה לדבר על רבני קהילות נודעים, אלה שרקמו קשרים עם מערכות שלטוניות, הפכו לחברים של נשיאים וראשי ממשלה והקימו אימפריות. אבל יש את השלוחים היומיומיים, אלה שלא תקראו עליהם בתקשורת. הם לא מצפים שתקראו עליהם. הם כן מצפים שיהודי נוסף יקרא קריאת שמע בזכותם.
הכנס השנתי מורכב מרצף של אירועים, סדנאות העשרה ורגעים נרגשים. מלון מריוט המפואר בברוקלין כמו השלים את ייעודו כאשר אלפי מנהיגים יהודיים מכל קצות העולם גדשו אותו במושבים של אחדות-שליחים שנוסכת כוח לעבודה שנתית יומיומית ומאתגרת. סעודות השבת באולם 'אוהלי תורה' באיסטרן פארקווי היו גדושים התוועדויות שבהן השתתפו אנשים שזו להם ההזדמנות היחידה בשנה להשיק כוסית 'לחיים' חסידית עם בני דמותם. והיה את הרגע בליל שבת שבו התכנסו מאות ילדי שלוחים שאינם יודעים אחד את שפתו של השני אבל חזותם החסידית לא מותירה ספק באשר לעיסוק שבו יבחרו לאחר שיינשאו. לא אותר מבוגר אחד שצפה במחזה מבלי שמעיניו ייזלו דמעות של התרגשות. זו השבת שבו חב"ד נחשפת במלוא גדולתה, ובית המדרש באיסטרן פארקווי מתקלף מתופעות שונות ומגיע לרגעיו היפים באמת.
והיו האירועים הקבועים: ה'בנקט', אותו אירוע הצדעה מפואר במזח 8 שהעולם היהודי כולו, במובן הכי בסיסי וגיאוגרפי - היה מיוצג בו. מכל הנאומים, תפס אותו משפט שאותו השמיע מלקולם הונליין, ראש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית. הונליין הוא יהודי רב קשרים, פעילות והשפעה, שאף הכיר את הרבי מליובאוויטש. "מקובל להגדיר את הרבי מליובאוויטש כמנהיג היהודי הכי משפיע במאה העשרים", אמר הונליין; "אבל אני חושב שהוא ממשיך להיות המנהיג היהודי הכי משפיע גם במאה העשרים ואחת".
אבל הרגע המרטיט מכל - ושוב סליחה על השימוש במילה קלישאתית - היה בבוקר יום שישי, בבית העלמין על שם מונטיפיורי שברובע קווינס. אלפים היו שם. תורים ארוכים השתרכו בשבילים המובילים אל האוהל שבו טמונים הרבי, וחמיו, האדמו"ר הקודם מליובאוויטש זי"ע. נהר דמעות של שלוחים מתגעגעים נשר אל תוך קוביית הבטון שמכילה הררי פתקים שבהם נכתבים משאלותיהם של רבבות. היה שם משהו אישי מאוד, כנה מאוד, עוצמתי מאוד, כזה שלא ניתן להישאר שווה נפש למולו.
בלילה האחרון, לאחר שהסתיים ה'בנקט' והגבירים נסעו הביתה, הלכו אלפי השלוחים לבניין 770. הם התיישבו בקבוצות-קבוצות, ליד בקבוקי וודקה פשוטים לצד תקרובת זולה שהכילה קרקרים וסלטים קנויים. עבור השליח המצוי, ההזדמנות לשבת עם חברים על תקרובת זולה וסגפנית כזו עולה עשרת מונים על כל אירוע יוקרה אחר.
בקומת הכניסה, מול חדר הרבי, נמצא בית מדרש צר ממדים. כאן החלה חב"ד לפרוח על אדמת ניו יורק. כאן קיבל האדמו"ר את נזר הנשיאות. קשה להבין איך רק לפני שישים שנה הכיל החדרון הזה ומובאותיו את חסידות חב"ד כולה. כעת הצטופפו כאן רבנים המשמשים שועי ארץ בקהילותיהם. האחד הסביר לעמיתיו איך להתמודד עם חלישות דעת נוכח הצלחתו של שליח אחר: "אתה מגיע לכינוס ורואה שליח שהעמיד עשר קומות, קירב אלפי בעלי תשובה, גייס מיליון דולר; ואתה אומר לעצמך, מדוע אני מצליח בקושי ללקט מניין, להביא כמה יהודים לשיעור תורה, להתנהל מתוך בית שכור. את המרה-שחורה הזו צריך לסלק".
ואז התערב עמיתו, הרב הראשי לרוסיה: "על איזו מרה שחורה אתה מדבר?!". לכולנו יש מניות במוסד הזה. כששליח שומע על הצלחתו של שליח אחר - עליו להתמלא אושר. כולנו שותפים לאותו מיזם. ההצלחה של כל שליח - היא ההצלחה של כל השלוחים".
ואם יורשה לי - זו הצלחת העם היהודי כולו. לחיים, גיבורי הגלובוס היהודי!
(הטור המלא מתפרסם השבוע במגזין 'משפחה')
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
